ים ביני לבינך/ נורית גרץ

לפעמים אהבה היא כמו חלום ופנטזיה, שלא תמיד נוכל ונרצה לממש…והים תמיד יישאר שם בין שניהם.

20161219_065321_HDR~2

עשרים ותשעה מכתבים כתב מיכאל ברנשטיין לרחל בלובשטיין. עשרים ותשעה מכתבים המספרים את סיפור אהבתם. מתוך פסיפס המילים האלו, נורית גרץ מרכיבה את הפאזל ומספרת את סיפורם של השניים. רחל בלובשטיין היא לא אחרת מ"רחל המשוררת", המוכרת בתרבות העברית עם שיריה הרומנטיים. הרומן של נורית גרץ, הוא דרמה היסטורית המתבססת על מכתבים אלו ומידע היסטורי נוסף שעלה מתחקיר שערכה.

רחל פגשה במיכאל בטולוז ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כשהיו שניהם סטודנטים. הם התאהבו. אבל, המלחמה הובילה אותם לעולמות שונים… ואולי לא היתה זו רק המלחמה שהפרידה ביניהם.

מיכאל היה כה שונה מרחל. הם נעו בשני עולמות, היא ביום והוא בלילה. היא אהבה לטייל, את הטבע ואת הפריחה. והוא מבחינתו להסתגר בחדרו. עבור מיכאל הלילה מלא צבעים, אבל היום הוא שחור. מיכאל כותב ומספר על מוות, לעומתו, רחל מתארת את החיים ואת יופי הבריאה.

ערב מלחמת העולם השניה, רחל הפליגה לרוסיה. והרי כל כך פשוט היה לעצור אותה, אילו רק מצא את המילים הנכונות, אילו יכול היה להסביר לה איך הוא חי כל הזמן בשני מקומות: כאן ואחר כך. הוא יכול לראות את העתיד כאילו התרחש עכשיו, והפחד הישן- אנשים הולכים והגוויות שלהם מתחבאות מאחוריהם.
"את קירות הזכוכית שבנית סביבך אף אחד לא יוכל לפרוץ, אתה מוקף גוש קרח שלא יימס לעולם", רחל האשימה את מיכאל.
הוא ידע היטב מה צריך היה לומר לה. הוא צריך היה לומר: "הישארי כאן איתי, נחיה מהכסף ששולח לי אבי, נסתדר כבר ביחד". במשך כל חייו, עד ליום מותו, ימשיך ויגלגל בראשו את המשפט הזה שלא נאמר.

מיכאל התגעגע לרחל והחליט לנסוע לרוסיה לפטרבורג על מנת להגיע ולפגוש משם את רחל. אך, רצה הגורל וגם לנין נסע לשם. וכשהגיע העיר כבר עלתה בלהבות. מיכאל מתעכב בבית הוריו, בגלל המצב. אבל, המצב הפך להיות תירוץ. הוא אמנם נשאר לעזור לטפל בהוריו, אך גם כשהוא מחליט לנסוע אליה, בתחנת רכבת הוא חוזר על עקבותיו. כותב לה מכתב סליחה ולא כותב יותר…
רחל חלתה בשחפת וכותבת לו מבית החולים בו היא שוהה, נדמה לו שכל הסיפורים ההם שסיפרה לו לא היו כבכלל סיפורים, שזוהי קריאה לעזרה. והוא יודע היטב שהוא אשם. אשם על שהבטיח ולא קיים, על זה שהוא יושב עכשיו בביתו ומתכונן לכתוב לה עוד מכתב במקום לקחת את המזוודה מהארון, לשים בה כמה מבגדיו ולנסוע אליה. ובבת אחת הוא מבין ומוכן להודות: זה לא המצב בבית, קשיי הנסיעה, אמא שלו שמרגישה לא טוב, העבודה של אבא, זה הוא והרצון שלו לשמור עליה מכל משמר, עם אור הירח על שערותיה בגורן ועל הגדה.

לאחר שרחל הרגישה טוב יותר , היא החליטה לחזור לפלשתינה. היא הפליגה לשם לבדה. והיא חוזרת וכותבת לו משם. כך, הוא ממשיך לחיות דרכה את החלום הציוני ואת חלום אהבתם.
אך, האם היה זה סיפור אהבה או אהבה גדולה שמיכאל דמיין וביים למען שניהם?
רחל בפלשתינה ומיכאל ברוסיה, אבל לא רק הים מפריד בין השניים…

לידיו של מיכאל הגיע ספר שיריה של רחל, הוא היה קורא בו, בונה את הפאזל של חייה ומדבר אליה. כך, היא ליוותה אותו במחשבותיו כל יום מחדש דרך שיריה.
דרך שיריה אלו, הוא מגלה את האמת מאחורי סיפוריה ומכתביה. הוא מבין שבעצם היא סיפרה לו הכל, זה הוא שלא רצה לשמוע. הכול היה שם, בכל אחד מהמכתבים, במשפטים סתומים על צל רפאים, על עלטת הקבר, בסיפורים סתמיים. היה גם המשפט שכתבה לו מאודסה: "אם אצא מכאן חיה". על הכול היא ספרה לו והוא קרא ושמע, אבל סירב להקשיב.

"התשמע קולי, רחוקי שלי,
התשמע קולי, באשר הנך-…
מבקש אדם, אך כושלות רגליו,
לא יוכל למצוא את אשר אבד." (רחל המשוררת)

מיכאל הרגיש צורך נסתר ולא ברור לעזור לאנשים במצוקה. אולי כפיצוי על כך ש"נטש" את רחל בצרתה. אולי מצפונו הוא זה שייסר אותו.
בשלב מסוים כבר לא ידע אם הוא אוהב אותה ואף לא זכר אם אהב אותה אי – פעם. כל מה שהוא רצה זה להגן עליה, שלא יפגעו בה.

רחל נפטרה לבסוף משחפת בתל אביב. היא מתה בבדידותה, כשהיא חולמת שמיכאל מגיע אליה.

כל זמן שהיא חיה עוד יכול היה יום אחד לקום, לעלות על ספינה ולנסוע לשם. עכשיו המקום הזה שאליו יכול היה לנסוע כל יום מחדש וכל יום מחדש לא להגיע, כבר איננו.מה שנותר לו זו רק האהבה שיכל להעניק לרחל, אבל לא העניק. מיכאל לא הגשים את חלום האהבה שלו ולא את החלום הציוני שלו.

בסיפור אהבתם של רחל ומיכאל, הים שהפריד ביניהם תמיד נשאר שם…

XOXO

אחת שיודעת 😉

קרין מילשטיין
סטייליסטית, מאמנת כושר ובוגרת תואר שני לתקשורת ועיתונאות. זה מה שיוצר את הבלוג על תרבות, סגנון חיים, טיולים, ביקורת ספרותית, שירה ועוד... מוזמנים לקרוא, להגיב ובעיקר להנות... XOXO אחת שיודעת ;-)