הבלוג של Lihi Nachmias

My Life in Words

מצויידת בתואר ראשון בתקשורת, תעודה של סטייליסטית אופנה ותואר בלתי רשמי של מכורת טלוויזיה ומתרגשת ממוזיקה טובה. קוראת ספרים שאפשר להחזיק ביד ולהתכרבל איתם. בסופו של יום אוהבת לכתוב על כל מה שכתוב עד לכאן :)

עדכונים:

פוסטים: 67

החל ממרץ 2013

זה נמצא אולי בכל בית. דור צעיר מול דור מבוגר יותר, והראייה השונה תמיד על משמעות החיים, מה עושה לנו טוב וכמה שווה להוציא על זה מהכיס..

20/04/2015

 צילום: Shutterstock

כשעלה הרעיון של “צו פיוס”-  לכתוב על מערכות יחסים מורכבות, השקפות מנוגדות, עולמות שונים שנפגשים או מתנגשים, לא הייתי בטוחה בהתחלה שיש לי על מה לכתוב. טפו טפו טפו הכל בסדר והכל מתנהל על מי מנוחות. מצד שני, זה לא שיש תיאום 100% בדעות ורצונות. כי על רוב הדברים מסכימים, את רוב הנושאים רואים מאותו נק’ מבט. חוץ מהנושא הזה שסובב סביב הארנק, העו”ש, הכסף שנמשך ממנו והכרטיס שמגוהץ למטרות שונות. המטרה היא כזו: הוצאה כספית בתחומים שלא נוגעים לחשבונות והוצאות מחייה. מטרה, כשמסתכלים עליה בעין שונה, פעם בזווית של 32 ופעם בזווית של 60+ היא נראית אחרת.

אין לי מכונת זמן (וחבל, כי זה נראה כמו פוטנציאל לחוויה גזעית/מדליקה/שווה שחבל”ז.. הקיפו בהתאם לעשור המתאים) אבל מסיפורים ששמעתי גם הדור של הורינו, החברים שלהם ובני המשפחה ידעו לבלות ולהתפרע, והיו מאושרים בחוויות שהזמן והתקופה זימנו להם, וגם הדמיון החופשי. גם אין לי אפשרות לעמוד על ההוצאות הכספיות, בשביל מה שהגדירו אז כהנאות הגדולות של החיים. למשל, הופעה של אמנים מחו”ל, כגון, טום ג’ונס, ז’אק ברל, אנגלברד הומברדים (נשמע כמו אנגרי בירדס בשפה זרה, אבל זה לא משחק ילדים. גם לא לקלוט את השם של הזמר), אנריקו מסיאס (האנריקה אגליסיאס של אז, מסתבר) והדובדבן של הקצפת – קליף ריצ’רדס! מושא הערצה, צווחה ולחלק גם אכזבה, למי שלא יצא לראות אותו. נחזור לזה מאוחר יותר.  יש מצב שככל שהזמן עבר, שנים על גבי עשורים, שהמשמעות להנאה הגדולה של החיים של אז, שעברה במנהרת הזמן – התכווצה על הדרך בממדים משמעותיים, כמו בגד בתוכנית לא מתאימה במייבש.

האחת החוויות המדהימות שאני רוצה לחוות, הגשמת חלום בצבעים נועזים ומנצנצים, הוא לראות את המלכה בי – ביונסה המופלאה בהופעה חיה, בארץ או רצוי בחו”ל.
והיו כמעט אינסוף הזדמנויות ומקרים של כמעט. אחד מהם היה בספטמבר האחרון, שיכל לכלול גם סופ”ש בפריז. שימו בצד לרגע את העובדה שהייתי מובטלת, נכון לאותו שבוע (שבוע וחצי לאחר מכן התקבלתי לעבודה. מי ידע??), השורה התחתונה היא, שלצערי אימא שלי ודודה שלי פשוט לא הבינו את עומק האכזבה והתסכול שחזר על עצמו כל פעם בוורסיה אחרת, כשלא יכולתי לממן לעצמי גיחה קצרה לחו”ל לראות הופעה. למרות, שאם חושבים על זה, בהשוואה להנאה של אז, ביונסה יכולה להיות האידית פיאף שלהם. נכון להיום, אנחנו גם לא מסכימות על ה 500 ש”ח שהוצאתי בשביל לראות את להקת One Republic בישראל חודש הבא, מהגולדן רינג. אבל אני החלטתי שאני כבר לא מוותרת לעצמי, וזהו סכום סביר בהחלט להוציא על כרטיס (כולל התייעצות קצרה בפייסבוק, למרות שכבר ידעתי שכך או כך אני מוציאה את הסכום הזה) ושסיימתי לעת עתה, לשים את מבטחי במזל, להחזיק אצבעות בכל פעם שמשתתפת בהגרלה לכרטיס זוגי, ו.. להפסיד, להתאכזב ולהתחרט שלא הוצאתי כסף והלכתי. זה קרה גם עם אלישיה קיז וג’סטין טימברלייק. ואם תשאלו את דודה שלי, גם היא הודתה ממש לאחרונה ,שהיא מכירה את תחושת ההחמצה, כי לא הלכה לראות את קליף ריצ’רדס.

אז אם החלומות והדברים שיגרמו לנו אושר, לא שונים כל כך אחד מהשני, למה זה מוקד לוויכוחים נשנים ולראייה שונה כל כך ברמה של “את סתם מוציאה כסף”, “תשמרי את הכסף למשהו חשוב יותר”, “זה מה שאת באמת צריכה עכשיו?? וכיו”ב. האם אפשר באמת להגיע להסכמה משותפת, על ההגדרה של מה עושה אדם למאושר? מה ייתן לו משמעות בחיים..? אולי החיים הם בעצם כמו פאזל שככל שמוסיפים עוד צורות, עוד חלקים מתקבלת תמונה עם משמעות. תמונה שאפשר היה להרכיב כי לכל חלק קטן, גדול או בינוני, בצורה שונה היתה לו חשיבות שבלעדיה הפאזל לא היה שלם. יש לחיי משמעות כרגע לפני ביונסה, יש בהם גם אושר מהדברים שאני אוספת ו(בעיקר)רוכשת ועושה. אבל- אני יודעת שאחרי שאקנה את הכרטיס המיוחל ואפילו אתכנן טיול קצר בנוסף, הלב ירצה להתפקע מאושר וסיפוק.

זו לא הוצאה, זו השקעה בעצמי”.

פעם בשנה, יש את היממה הזו שכולה סובבת סביבנו – שבה אנחנו, החברים והמשפחה מסביב חוגגים את קיומנו. כן, זה נשמע נרקיסיסטי לאללה, אבל כמה שלא תחשבו על זה ותהפכו את זה – זה היום של כל אחד מאיתנו. נכון, כל יום צריך להיות “היום שלנו”, אפילו ד”ר סוס אמר זה (Today is your day. your mountain’s waiting..”), אבל אי אפשר להתווכח עם תעודת לידה ועשרות שעות צירי לידה של אימא. עד לפני 3 שנים, הייתי חושבת ומתכננת את היום ההולדת שלי לפחות חודש וחצי מראש: מה אלבש, איפה לאכול, לאן ועם מי לצאת לבלות. לרוב הייתי זוכה לגיחוך ותגובות בסגנון”יש זמן.. מעכשיו את מתכננת?” וכו’. לא התיישב לדור המבוגר יותר, התכנון המוקדם הזה שלי. אחרי שאחותי הגדולה נפטרה, התמתנתי מבחינת זמן התכנון מראש, אבל הרצון לספק  את תחושת ה”מגיע לי להיות מאושרת, ומגיע לי לקבל את מה שאני רוצה, ואיך שאני רואה, לפחות היום הזה בשנה” הרצון הזה עדיין קיים. קיים ובועט חזק. אולי חזק מדי.  כי קשה לכבוש את התחושה הזו שאת רוצה משהו לעצמך ולא להרגיש אשמה תוך כדי. להילחם בעצמך לתכנן יום נהדר, יום נפלא שתשמחי ותרגישי כמה שיותר מרוצה, ושלא תדעי מתחושה של החמצה. זו אפילו לא תחושת ה”מוכרחים להיות שמח” הקלאסית, או שמה כן? כי זה מורכב הרבה יותר. מעבר לרק לשמוח או רק להיות עצובה.  וזה אצל בנאדם אחד, אישה צעירה אחת שחשה לפעמים שהיא צריכה לקבל את הכל, ובקלות אם אפשר. וכמה שיעלה (נגיד 1300 שהתכווץ ל 700 ש”ח) כדי להגשים חלום אחד מסכן, כפשרה על חלום אחר יקר יותר.. יעלה. 

מדוע כשאנחנו קטנים הם יוצאים מגדרים, מתכננים משחקים, אוכל, עוגת יום הולדת, הזמנות, עולם ומלואו..ולאחר עשורים כשאנחנו רוצים להחזיר טובה, או לעשות את אותו הדבר גם עבורנו או עבורם, זה כבר יותר מדי?. מדי שנה, כשאני מנסה לתכנן לאימא שלי חגיגת יום הולדת, זה מתחיל בטונים מתוקים רגועים, והופך מהר מאד לדרמה פחות קומית מלווה בגלגול עיניים וגילויי חוסר סבלנות מצדי, כי אני מנסה לשכנע את אימא שלי שללכת למסעדה (שהיא בוחרת אחרי שאני מתעקשת!) לא נחשב למתנה, אלא חלק בסיסי של היום. אגב, לקנות לה מתנה זה “את מוציאה סתם כסף”. סיפור אמיתי.  שיהיה ברור, אני לא בעד גילויי רהבתנות ובזבזנות מסביב לשעון, ויודעת בהחלט להעריך גם את הדברים הפשוטים בחיים שעושים טוב, וגם עושה בהם שימוש.  אבל מה רע לרצות ולהתפנק בבגד לא יקר ופרקטי לעיתים קרובות,  כי את מגלה לאחרונה ודי בתכיפות, שלמכנסיים אין צורה והחולצה כבר דהויה וכי אין לך מה ללבוש, או כי לא היית במופע כבר שנים? או כי אתת חולמת לבלות לילה בבית מלון אחרי הופעת רוק מעולה והתפנקות בספא.  ו”זו לא הוצאה, זו השקעה בעצמי”, אני מנסה להסביר.  וכשאת משקיעה ומרגישה יפה ו/או מסופקת (יותר), את מרוצה. כשאת מרוצה את מאושרת. פשוט, לא?.

פשוט, זה לא.  כי למרות שיש לנו טעם כמעט דומה בדברים היפים בחיים, יש לאימא שלי (לפעמים גם מול דודה שלי) ולי,  ראייה שונה בנוגע לדברים המהנים.
אז לפעמים אני מסכימה “לרדת” מהעננים, ולגעת בקרקע החסכונית (יחסית, הכל יחסי) ולפעמים אני נשארת בשלי. מתעקשת, ונלחמת להישאר עטופה בצמר גפן, לרחף ולהסתכל על הדברים אחרת. ולפעמים מתעצבנת, כי משכו אותי מטה בניגוד לרצוני ונשארת, כי למעלה קצת בודד.


“No Man Is An Island” כתב המשורר John Donne. למרות ההרגשה והידיעה שכל אחד מאיתנו עומד בפני עצמנו, ולפעמים אנחנו לוקחים את עצמנו למקום רחוק יותר (או קרוב, בבית או מתחת לשמיכה בימים טובים פחות), למרות הזכות להחזיק בדעות, רצונות ובמחשבות האישיות שלנו, ולעשות מה שבא ואיך שבא, המעשים שבאים בעקבותיהם, משפיעים גם על הסובבים אותנו, בדרך כלשהי. אז לפחות נחזיק בהם, כמה שאפשר, ונשתדל בלי לעשות יותר מדי נזק מסביב, ואולי אפילו נשפיע וניגע, ואפילו נשכנע בצדקת ההוצאה הכספית.  ועם כל דאגה על כל הוצאה מיותרת, כביכול (שוב, הכל יחסי..) והשאלה “זה מה שאת צריכה כרגע, ויעשה אותך מאושרת?” (לפעמים זה אפילו לא בסימן שאלה, אלא הצהרה) נהנהן בבטחון ונגיד :”כן!”. כי הטעות, גם אם קיימת היא שלנו. ומצד שני, האושר שלנו הוא גם שלהן.. :). 

לחיי ההנאות הקטנות והגדולות

צילום: Shutterstock

 

 

עוד מהבלוג של Lihi Nachmias

Thumbnail

דלתות מסתובבות: חנויות, זיכרונות וחוויות

   סגירת מעגל קשה להאמין שבערך משנת 2009 לא הייתי בעיר שנמצאת במרחק נסיעה של פחות מ 20 דק' מהקריות. לא בתוך העיר ממש בכל אופן, עקפתי אותה מסביב לא מעט ובהזדמנויות שונות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
Thumbnail

הגלאם של גילמור: האימא והבת הכי מגניבות על המסך חוזרות

איימי שרמן- פלדינו היא לבטח אחת הנשים האהובות ביותר בשבוע האחרון ונט-פליקס הוא  המקום החם להיות בו. הרשת אישרה שהיא תפיק את מיני סדרת ההמשך לבנות גילמור, שהיתה להיט רציני משנת 2000-2007. לטובת מי שלא בעניינים, תזכורת קלה:...

Thumbnail

החיים על פי בילי

ערב של כיף היה לי בשני בערב השבוע.  ערב בנות של ממש, עם שתי חברותי הטובות ובת דודתי בהשקת המחזמר בתאטרון חיפה. ההנאה החלה כבר בפינוק של ההתחלה, עם מזנון קינוחים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים