הבלוג של Lihi Nachmias

My Life in Words

מצויידת בתואר ראשון בתקשורת, תעודה של סטייליסטית אופנה ותואר בלתי רשמי של מכורת טלוויזיה ומתרגשת ממוזיקה טובה. קוראת ספרים שאפשר להחזיק ביד ולהתכרבל איתם. בסופו של יום אוהבת לכתוב על כל מה שכתוב עד לכאן :)

עדכונים:

פוסטים: 67

החל ממרץ 2013

סוף סוף כותבת מתוך ימים של מבצע. סוף סוף הצלחתי להביא את עצמי למקלדת, לבלוג שפתחתי, שואלת את עצמי לעצמי למה בעצם נמנעת מלפנות אליו גם בימים קשים.

12/07/2014

shutterstock_95829382

צילום: shutterstock

כבר כמה ימים בין מטלה אחת לאחרת, בין העיסוקים הרגילים של ללכת לעבודה, לחזור מהעבודה, לחפש עבודה אחרת, לראות טלוויזיה, לאכול, להכין אוכל ליום המחרת, גלישה בטלפון, קריאה של ספר, מקלחת, הסרה של האיפור, צחצוח שיניים, חידוש קשרים עם טיפות הרסקיו רמדי שלי פעמיים ביום.. יש מחשבות. לא מפסיקות 24/7.  בטוחה שהן רצות בלעדיי ועושות גיבוי לעצמן מבלי שארגיש.   ואני נלחמת להחליף תחנות בראש.  מדיבורים, שמועות, דיווחים ודיבורים במקומות ציבוריים, בעבודה אני לא יכולה לברוח ולא לשלוט, ולא להיות בוטה ולהגיד לאנשים לסתום ולהפסיק לדבר על זה (כן יצא שהמשפט “אבל למה לפתוח פה?!” יצא לי מהפה על קופאי בקפיטריה, ששאל בחיוך מתי הטילים יגיעו לחיפה, לפני שהייתה לי הזדמנות לחשוב על זה.. השארתי אותו ואת הלקוח השני להלם למס’ שניות אבל לי לא היה אכפת). ממשיכה לומר לעצמי שבסביבה הפרטית הקטנה, שאני נלחמת עם עצמי שתישאר שלווה אני יכולה לשלוט, בערך.  וכשצריך לצאת לדרך, אני מזכירה לעצמי שברוך השם הדרך פתוחה, אני בריאה וחזקה עם אינסטינקטים לא רעים, עיניים שרואות, אוזניים ששומעות ושתי רגליים שייקחו אותי ב 100 קמ”ש לכל מקום מכסה.

לא, אני לא מתנתקת לגמרי. הטלוויזיה דלוקה על חדשות מדי פעם, הרדיו ברקע והפייסבוק – כמובן.  שיתופים על שיתופים, של וידאו, כתבות, אזהרות, לייקים, פוסטים אישיים, חלקם דרמתיים, חלקם מחזקים וחלקם תודה לאל – לפעמים מעלים חיוך ואפילו מצחיקים עד דמעות ואם אפשר, אז כמה שיותר מהשניים האחרונים. וגם אני חלק מהקהילה הזו, כי אי אשפר להתנתק לגמרי. גם אני משתפת, לפעמים פוסט מצחיק ולא קשור על איך להעיר חברה משנ”צ,  כדי להשאיר את החיוך על שפתי וגם כדי לעשות טוב ומצחיק בשביל החברות, לפעמים משתפת דברים הומוריסטיים ולפעמים משפטים יפים מסדרות שאני אוהבת. לפעמים הכעס והתסכול פורצים החוצה – תרעומת על התקשורת שלא מפסיקה לקשקש ונדמה שהיא יותר לנזק מלעזר.  כועסת על המצב, שונאת את המצב ומפחדת. פחד קיומי שמקשה את הגוף ועושה אותו דרוך לכל רעש קטן, לכל טריקת דלת, לשכנים שקופצים על הרצפה, מזיזים רהיטים, כל דבר שמדמה רעש של מטח.  השרירים תפוסים והרגליים כמו בשלשלאות אבל חלשות, מרגישה את הלב עולה מעלה מעלה לגרון, עד שאני שומעת את הפעימות שלו באוזניים לפני שהוא מאיים לצאת החוצה.

תודה לאל על האסקפיזם, על היכולת לבחור לברוח או להיות נוכחת, או חצי חצי.  הסדרות שלי, המפלט המחנך והמבדר שלי, הבריחה לספר, למגזינים של אופנה, לטוויטר. כל אלו בהינף של שנייה, של העברת דף או לחיצה על מקש”יעבירו” אותי מתי שרק ארצה ליבשת אחרת, מזג אוויר אחר, ספרה אחרת, מרגיעה, מרעננת ומנחמת.

אבל הקרקע קוראת לנחות ולהיות שוב נוכחת. בין פעולה אחת לאחרת, מבוקר עד ערב מאזינה לרדיו, לשירים טובים יותר ואהובים פחות והם כולם מופסקים באמצע לדיווחים על אזעקות ואני חושבת: עד לפני שבוע או יותר, השירים היו מושמעים ברצף וזה היה הכי טבעי ומובן מאליו בעולם; וכעת אני מאזינה לשיר ומתפללת בשקט שהוא לא יקטע באמצע, לא רוצה לשמוע ‘דיווחי תנועה’ של רקטות, לא רוצה לשמוע שהן מסוגלות להגיע רחוק ולחצות אזורי מיקוד. רק לשמוע שוב ברצף עוד ועוד שיר שיעשה טוב על הלב ושיסיח את הדעת. רוצה לשמוע שירים, לא שמות של יישובים! לא בקונוטציה הזו. כי אז זה אומר שגם שם, בדרום, בגוש דן, בשרון ובשפלה הם שומעים את הצלילים היפים הללו ולא מנגינה אחרת צורמת, מפחידה ובטעם רע, כזו שצריך להוקיע מהפלייליסט לתמיד ויפה שעה אחת קודם.

שבועות וימים מסתכלת על הפוסטים השונים שמפרסמות הבלוגריות השונות ואני רוצה גם, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לכתיבה.
עד לרגע זה כל המחשבות, הרעיונות, הרגשות, הדברים שאני מתה להגיד, לשחרר ולהרגיש פחות “כבדה”, עדיין מתערבלים לי בתוך ראש כמו במערבל מזון שמפעיל ומסובב אותן סחור וסחור.  למה אני לא יכולה?? למה לא מסוגלת לנצל את המתנה הזו שניתנה לי, את הכלי התרפי המדהים הזה כמו שכולן עושות?? זה עצוב וזה מתסכל, וזה עושה לבכות שבשעות לא פשוטות, שלי בפרט ושל הארץ הזו בכלל, אני נמנעת מלגשת לכאן. המחשבות רצות אבל הגוף והנפש מתרחקים מהמקום הזה שהקמתי לעצמי.  מנסה לדחוף לשם, אבל חלק מתעקש שלא. לא לתת לזה ביטוי.  ואני מסתובבת ומשנה כיוון, אולי זה יעבור מעצמו, “פשוט תעבירי ערוץ” משננת לעצמי את המילים הללו מהספר ‘לפרוח’ של אריאנה האפינגטון, תעבירי לתחנה שאת אוהבת לשמוע, לתמונות שתאהבי לראות בדמיונך, צלילים, קולות, דמויות.. . בידיעון אחד שקבלתי למייל, היה רשום “תת המודע שלנו לא יודע להבדיל בין מציאות ובין דמיון. מבחינתו כל מה שקרה בדמיון אכן התרחש במציאות”, בחיי שזה נשמע פשוט יותר מהביצוע בפועל – לדמיין מצבים אחרים, נחמדים יותר, משמחים, אמיצים.   בעולם מושלם, הייתי האישה שמסוגלת להוציא לפועל כל מה שאני רוצה וחולמת,להתנהל בין אילוצים שונים, בלת”מים, מתכננת משימות ומבצעת בלי דחיות ומריחות, מתקתקת ומקדמת עניינים, מקדמת את עצמי, שומרת על קור רוח, לא מאחרת, לא מאכזבת, לא מבטלת.  רוצה למצוא את האישה הזו, להביא אותה לעולם האמיתי והלא מושלם הזה, אולי תפזר את קסמה ותשנה דברים לטובה.   עוברת ומסתכלת וקוראת את הפוסטים של חברותיי לקהילה, ובלי לומר מפורשות, מזכירות לי את מה שאני כבר יודעת – שיש מקום פשוט ויפה שפתחתי, שיצא לאור, מקום שהוא שלי ושיספוג בלי לשפוט, שחור על גבי לבן את מה שאני רוצה להגיד.  אני יודעת שאח”כ ארגיש יותר טוב, אם לא הרבה יותר ואגיד שוב לעצמי – למה שוב לקח לך כל כך הרבה זמן..? 

אז, ימים קלים ואמיצים שיהיו לנו. בכל מצב.

 

עוד מהבלוג של Lihi Nachmias

תצוגה מקדימה

דלתות מסתובבות: חנויות, זיכרונות וחוויות

   סגירת מעגל קשה להאמין שבערך משנת 2009 לא הייתי בעיר שנמצאת במרחק נסיעה של פחות מ 20 דק' מהקריות. לא בתוך העיר ממש בכל אופן, עקפתי אותה מסביב לא מעט ובהזדמנויות שונות...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

הגלאם של גילמור: האימא והבת הכי מגניבות על המסך חוזרות

איימי שרמן- פלדינו היא לבטח אחת הנשים האהובות ביותר בשבוע האחרון ונט-פליקס הוא  המקום החם להיות בו. הרשת אישרה שהיא תפיק את מיני סדרת ההמשך לבנות גילמור, שהיתה להיט רציני משנת 2000-2007. לטובת מי שלא בעניינים, תזכורת קלה:...

תצוגה מקדימה

החיים על פי בילי

ערב של כיף היה לי בשני בערב השבוע.  ערב בנות של ממש, עם שתי חברותי הטובות ובת דודתי בהשקת המחזמר בתאטרון חיפה. ההנאה החלה כבר בפינוק של ההתחלה, עם מזנון קינוחים...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה