דור שני בשרות האומה

בחורה עם מחשב נייד

היה לי חבר. לא אהבתי אותו בכלל. לא נמשכתי אליו בכלל. הוא הגעיל אותי אבל הייתי איתו מתוך פחד. והחבר הזה היה סדיסט  ושכבתי איתו והייתי איתו כי פחדתי שירצח אותי. יום אחד החבר הזה כינס את כל האנשים בבקתה ונתן להם מגבות ושלח אותם להתקלח במקלחות. עוד לפני זה שני שותפים לפשע שלו  אנסו שתי נשים שהכרתי ואחרי האונס גם הם הלכו להתקלח, לפני שהן נכנסו לצריף. והחבר שלי הסדיסט ציווה על אחד משני החברים האנסים שלו לפזר  דלק מסביב לצריף ואני קראתי לחבר שלי, גבר מגעיל שלא אהבתי והייתי איתו ושכבתי איתו רק כי פחדתי ממנו, והתחננתי שיציל את החברה הכי טובה שלי ששם בפנים בצריף. הוא הסכים ונכנסנו והוצאנו אותה בכוח כי היא התנגדה ואז שרפו את כולם. החברה צרחה עליי ואמרה שאני כלבה. שהייתי צריכה לתת לה למות שם עם כל השאר ומה שווים החיים שלה כשכל השאר מתו ואותה הצילו סתם כי היא חברה שלי ושגם אני צריכה למות כי אני בדיוק כמוהם.

ואז התעוררתי. חזרו אצלי סיוטים. היו לי פעם והם כמעט נעלמו. הם התחילו לחזור מאז הפיגועים. אני חלק ממחול המוות. אני מנסה להציל מה שאפשר. תמיד היה כך. מאז שנתניהו השתלט פה על המדינה אני מתאמצת במיוחד, כי אני רואה בכאב ובדאגה עמוקה את כל ערכי החופש והחמלה שהם מרכזיים אצלי –  נרמסים ונעלמים פה. 

 עברתי תהליכים רבים בחיים אבל אני נשארתי רדופה. אני רדופה בילט-אין כי אני דור שני לשואה. דור שברובו  רדוף וסוחב בדרך זו או אחרת את הטראומות של ההורים.  הטראומה איתי והיא מתעוררת כשיש דם מסביב. סביבי יש דם עכשיו, והרבה. לאחרונה חזרתי לכור מחצבתי שזה העיתונות. אני אידיאולוגית ותמיד מחפשת איך לסייע לחלש, איך להלחם למענו. זה גם כנראה בא בחבילה אחת עם הדור השני.  כנראה  הגעתי שוב לתחום הבריאות בעיתונות שלא במקרה.

בריאות בכל ארץ מתוקנת זה תחום שעוסק בבריאות, בניתוחים מוצלחים, בניצחון על מחלות. בישראל התחום הזה עוסק יותר במוות. פיגועים. וזה נעשה עבור העיתונאי די קליני. כמה נהרגו? כמה פצועים? ואז אומרים לי:  "הוא נפצע בפלג גופו העליו" שזה יכול להיות שהבן אדם חטף סכין במוח שפיצח לו את הראש לשניים. ואני מתעוררת לתוך צילומים של גופות של נערים בג'ינס שלהם הרוגים ומדממים על המדרכה ללא החולצה. חולצת טי פשוטה של נער שלקח סכין כדי להרוג. "המחבלים" ככה אנחנו קוראים להם. זה נערים בכתה י' שהם "מחבלים", בזמן שנערים אצלינו בגיל הזה מתחילים לצאת עם החברה הראשונה ולעשות בגרויות או נערות בנות 16 עם מספריים שאחת מתה על המדרכה ואחת בבית המשפט עכשיו כי היא מחבלת.

ויש דיווח על הבוקר שלתוכו אני מתעוררת על מכונית שנכנסה בתוך תחנת אוטובוס והפצוע הכי קשה שם הוא תינוק קטן שעוד לא יודע לאיזה עולם הוא נולד.  שם בירושלים, בירת ישראל, דרס צעיר ערבי תינוק יהודי  שהרגל שלו נמעכה ממכונית שנכנסה בו בעוצמה. והיה לי סקופ. אני היחידה שנודע לה ממקורות יודעי דבר בבית החולים שהתינוק איבד את הרגל. אני הראשונה שהבינה שהתינוק הזה בירושלים, שצעיר ערבי מלא שנאה ושטוף מוח דרס אותו, יגדל להיות איש נכה עם פרוטזה. תינוק של שני חרדים צעירים, שהקשר שלהם לסכסוך במזרח התיכון אפסי. הם לא מתגייסים לצבא ככל הנראה ( לא מכירה אותם הם סרבו להתראיין) ואולי הם גם לא עומדים בצפירה ביום הזכרון. הם כאילו לא קשורים, אבל הם יהודים והם גרים בירושלים אז עכשיו יש להם תינוק עם רגל אחת. ואני, אותה אישה עם גבר סדיסט, שמנסה להציל את החברה הכי טובה שלה משריפה ואז החברה שניצלת צורחת עליי בלילה בסיוטים.

מחבל מת

 

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.