מסע מיוסר של ג'ינג'ית

בחורה עם מחשב נייד

בחורה יפיפיה עם שיער ג'ינג'י לוהט ותספורת חצופה –  ישבה בשולחן לידי בקפה ביאליק. בשלב מסויים,  פנתה אליי האדמונית וביקשה שאשמור לה על התיק,  היא רוצה ללכת לשרותים. שאלתי מה לדעתה מונע ממני לקחת לה את התיק ולהעלם. ענתה הג'ינג'ית ללא היסוס: "רואים עלייך שאת לא כזו". הלכה לשרותים והותירה אותי עם התיק,  מקץ כמה דקות חזרה, לקחה את התיק, שלפה משם סיגריה והתיישבה עם ערמת ניירות מודפסת שם סימנה חלקים בטקסט במרקר צהוב.  מקץ רבע שעה פנתה אליי הג'ינג'ית שוב. הפעם היתה בפיה הצעה: הזמנה להצגה שהיא מופיעה בה בתיאטרון תמונע.

מוכשרת אש. הר ציון
מוכשרת אש. הר ציון

שם השחקנית: נועה הר ציון, והיא מוכשרת אש. בהצגה "אמסטרדם בלוג"  מגלמת הר ציון את שלי, צעירה במשבר זהות שהתרפיה שלה היא לצלם את עצמה באובססיביות. את כל חפציה היא זרקה ונותר לה תרמיל ובו מצלמה, סיגריות, שקדי מרק ובגדים להחלפה. הר ציון במשחק חשוף ועוצמתי, מצליחה לחדור מתחת לעור של הצופים ולשאוב אותם לתוך בלבול שהדמות  שרוייה בו, סערת הגוף הרוח והנפש העצומה שמתחוללת בתוכה, הבדידות וגם התקף אפילפטי משכנע ומטלטל. שלי, בת להורים גרושים עם אמא לא ברורה ששנים שכבה קפואה במטה הזוגית (דכאון?) התגרשה מהאבא-הצלם והתחתנה עם גבר שיודע "לעשות כסף". האבא מסתובב בעולם, מחליף נשים ועסוק בנסיונות אומנותיים כושלים כצלם.

התקשורת של שלי עם אביה היא דרך סקייפ בלבד, היא לא נפגשה איתו זמן רב, וממילא מה שהוא מציע לה זה הורות מאכזבת ונרקיסיסטית ודיאלוגים חטופים כשהוא בין אישה לאישה והרפתקה צילומית זו או אחרת. עם האם יש לצעירה  יחסי אהבה-שנאה קשים כשהאם מהווה התמיכה הכלכלית הבלעדית שלה אך גם ממנה אין נחמה והחיבור איתה קשה ומתסכל. שלי סובלת מלילות של סיוטים (משחק מעולה של בן ארצי ללא מילים בתחילת ההצגה) וחיבוטי נפש קשים, בהחלטה של  רגע, היא  יוצאת למסע לאמסטרדם בוולנטיינס דיי  לפגוש את אלכס -בלוגרית בשם העט "מרגריטה" אותה היא הכירה ברשת והתאהבה בה אהבה אובססיבית. החלק היחיד שאלכס חושפת בפני שלי בכל הקשר האינטרנטי של השתיים הוא צילום של שפתיה הבשרניות. לעומת זאת, שלי חשופה בפני אלכס לחלוטין הן היא עצמה והן מקום מגוריה בבית אמה בתקריב של הסלון וחדרה הריק של שלי.

ההצגה היא מסע מיוסר. ספק גילוי עצמי ספק הרס עצמי על סף האובדנות. האהבה הלסבית שמחכה לשלי  באמסטרדם גם היא כמו הקשר שלה עם אביה – קשר אינטרנטי, חסר מגע אנושי או פיזי.  שלי מגיעה ביום ובשעה הייעודים למקום המפגש בתחנת רכבת אך האהובה לא מופיעה. במקום האהובה מופיעה אנה פרנק עם טלאי צהוב. גם היא צעירה מיוסרת שלא זוכה לממש את נעוריה ונשיותה, כלואה מאחורי ארון בחלונות סגורים,  זועקת למגע ולאינטימיות.

המסע של שלי מסתיים באכזבה. היא אמנם מצליחה לייצר פגישה עם  בעלת השפתיים הבשרניות אך הפנטזיה מתפוגגת: או שזה בכלל מתגלה כגבר או שזו בחורה מהעיר נצרת שעובדת במחלקת הבשר בסופר. המפגש עם המציאות האפורה והמתסכלת, מוליד מגע חטוף ולא מספק, פרידה וחזרה לבדידות המוכרת.

השילוב של וידאו בהצגה מעולה (נטע לי פלדסמן) וכך גם משחקי התאורה (אורי רובינשטיין), העלילה רופפת ולא מספיק קוהרנטית וההצגה ארוכה. לו היו מהדקים את המחזה ומסיימים את ההצגה לאחר שעה ורבע, גג שעה וחצי – היה מוטב. מצד שני, כצופה נשאבתי לעולמה המסוכסך של הצעירה והיה בכך חווייה רגשית חזקה.

לאוהבי התנסויות חדשות על גבול הביזאריות

ההופעה הבאה: 10.4.15. כרטיס: 60 ש"ח, תיאטרון תמונע שוונצינו 8 תל אביב 03-5611211

אמסטרדם בלוג כתיבה ובימוי: ראובן קלינסקי עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין דרמטורגיה: מיכאל מוריס רייך מוסיקה מקורית: אילן גרין וידיאו: נטע לי פלדסמן עיצוב תלבושות ואביזרים: מאיה מידר מורן ייעוץ אמנותי : אבי גיבסון בראל ע. במאי: סופיה נולר ניהול הצגה: רותם ניצן שחקנים: נועה הר ציון, אלירן כספי, סוזאנה פפיאן, ג'סיקה קראץ תודות: הסטודיו של יורם לוינשטיין. (סל"ה), אבי גיבסון בראל וצוות הניהול האמנותי, פסטיבל עכו- גיל אלון, פרידה שוהם ויובל מסקין

 

 

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.