שרעפים

בחורה עם מחשב נייד

יש רגעים של עצב. רגעים שכנפי הבדידות נוגעים בי לדקה, לרגע, לשבריר. בסך הכל  אני מרגישה טוב עם עצמי, אני כבר לא נוירוטית, חברת עצמי נהדרת ואני חזקה. אני שלמה עם זה שהתגרשתי. זה היה אחרי התלבטות של שבע שנים. העזתי רק כשהבנים שלי גדלו, כבר לא ילדים. עשיתי את זה בלב שלם.  יזמתי את המהלך אחרי שלושים שנות נישואים ושלושים וחמש שנות הכרות איתו, שזה רוב החיים שלי. דרש ממני אומץ.

למעט הרגעים הללו של עצב, שנובעים בעיקר מעייפות של להתמודד לבד עם החיים, אני שמחה ואופטימית. כזו אני מאז היותי ילדה פעוטה.  כזו, למרות שהחיים, כמו החיים, זימנו גם לי אתגרים גדולים. להיות בת של ניצול שואה זה לא פיקניק, זה משליך על העולם הרגשי לשנים ארוכות. זה הביא אותי לצורך אובסיסיבי להציל אחרים, מה שהכביד עליי ובלם אותי. רק עכשיו, בעשור החמישי לחיי,  נגמלת מהצורך הזה, זה למעט העיסוק המקצועי שתמיד יכלול סיוע לחלש, לנזקק, להיות פה וגב למי שאינו מסוגל להתבטא ולדאוג לאינטרסים של מי שאינו מסוגל לעשות זאת והיכולת שלי להעצים אחרים, שבאה לידי ביטוי בעולם העשייה שלי.

בעשור החמישי לחיי, השכלתי להציל את עצמי. זה היה פרוייקט לא מבוטל –  להפסיק עם הביטול העצמי למען אחרים, שנבע מהיותי בת לאבא שנשא בקרבו טרואמה בלתי נתפסת של השואה.  כילדה חשבתי שאוכל לרפא אותו, לגרש עבורו את הצללים. לא הבנתי שאי אפשר. האור אצלו בחיים הגיע מעצם זה ששרד, שנלחם בנאצים עם נשק, מקיומי וקיומו של אחי, מהיותו נשוי לאישה אוהבת, ומכך שהקים משפחה ובנה קריירה מפוארת. זה גרש באופן חלקי הצללים. המאמצים שלי לשאת את הטראומה שלו עבורו היו חסרי תוחלת. הצללים היו שם, מודחקים. הם התפרצו בלילות כסיוטים שחווה. אי אפשר להפרד לגמרי מטראומה של הורים ואחים שנחנקים בתא גאזים.

מה שהבנתי והפנמתי במשך השנים, היה שהטראומה היתה שלו ולא שלי. שהצללים היו שלו, אלה היו אמנם דודים שלי וסבא וסבתא שם שנחנקו בתא הגאזים, אבל לא הכרתי אותם. מעולם לא ראיתי את פניהם, אין צילומים. אלה רק זכרונות של אבא. אין סיבה שאסבול עבורו או במקומו. אין גם יכולת של אדם אחד לקחת משא של אדם אחר על הכתפיים. זה לא פותר את הבעייה.

אבא מת מזמן, לפני 19 שנה. הוא עדיין מופיע בחולומות שלי. הוא מופיע מאוד זקן, ובלי השעון שהיה לו כל חייו על היד. לימים, שנים רבות לאחר מותו השעון הזה  נגנב. הלילה בחלום מצאתי את אבא בבית אבות. יושב לבד. מאוד זקן, בלי השעון שלו. הוא התלונן שכולם מתו ורק הוא חי. אספתי אותו מבית האבות (במציאות, הוא חי עד יומו האחרון בבית ומת מוקף במשפחה) ולקחתי אותו אליי הביתה. כל כך חזקים הם הגעגועים שלי אל אבא שלי, עד שאני מחיה אותו מחדש בלילות. גם אמא מופיעה מידי פעם בחלומות, אבל בעיקר הוא. הוא שהשפיע עליי רבות בחייו.

בשרעפי הבוקר הזה, הבנתי שבשנים האחרונות השתחררתי מהצללים שאבא נשא על גבו, אותם ניסיתי לחלוק איתו על מנת להקל עליו. העזתי להתגרש, כי היו צללים בנישואים האלה. הבנתי שצללים בחיים שלי אינם הכרח. הפסקתי להאמין שאני יכולה להציל את כולם והצלתי את עצמי. עשר שנים טיפלתי בבני משפחה חולים במסירות. עשר שנים, בהם נעלמתי מהעולם הגדול והתרכזתי בעיקר במשפחה הפצועה שלי.  בשנים הללו עבדתי לפרנסה, אבל לא הייתי במלוא אוני להגשמת הייעוד שלי. יום אחד, קמתי ואמרתי שאני דואגת לעצמי. שמגיע לי לחיות חיים מלאים. שויתרתי על מי שאני. ודי עם זה.

והנה אני מתעוררת לעולם שעשר שנים פסחתי עליו ואני רואה בטלויזיה דמויות מהעבר והם הזדקנו בעשר שנים. אני חוזרת לעולם העשייה ואולי לפוליטיקה, בהיסוס מסויים,  מצד שני – עם האנרגיות העצומות שלי, עם היכולות והנסיון שחיכו עשר שנים.  אני אישה חזקה ונחושה שיודעת לעשות, להתבטא, להביא טוב לעולם הזה, תמיד הייתי כזו. זה רק בא לידי ביטוי חלקי, האנרגיות העצומות הלכו בעיקר להציל.

אני מביטה בנשים שעשו את זה בעולם הפוליטי. מודה שזה קצת מרתיע אותי. ציפי לבני שהאגו שלה מאיים לפוצץ לי את מסך הטלויזיה, שלי יחימוביץ' שקשיי החיים חרצו תלמים בפניה והשיער שלה עבר אינספור החלקות יפאניות ולמרות זאת הוא עומד שם  במרדנות, שואף לחזור לתלתלים הרכים והטבעיים שהיו פעם, מרב מיכאלי עם הקוקו שאסוף באכזריות אחורה והבגדים השחורים הנזיריים עם השטות הזו של לדבר בנקבה וזכר כל הזמן ומירי רגב שצורחת באולפני הטלוויזיה ובככרות הערים. האם אני רוצה להצטרף לעולם הזה? האם יש בי הכוחות לעולם הפוליטי האינטרסנטי, לעולם האגו הזה? אני חושבת שכן.

נכנסתי בדלת האחורית למפלגה קטנה, איכותית ונקייה. הגעתי טרם הקמת המפלגה כפעילה למען משה כחלון. זיהיתי את האיש הזה כהבטחה כבר לפני שלוש שנים. היום כבר יש מפלגה. מפלגת כולנו, בה משה כחלון הוא הראש והמנהיג. איש שבו אני רואה רק טוב. יש לו חיוך אמיתי, הוא בנה את עצמו בעשר אצבעות, הוא רואה את הזולת והוא העז להתעמת עם הטייקונים ואף ניצח בעימות הזה. האנשים שאסף סביבו חיוביים. ימים יגידו אם אמשיך להיות  חלק מכל זה, אולי אהיה בעולם הפוליטי בצורה זו או אחרת, ואולי  זה יסתיים בכך שסייעתי לאיש המופלא הזה להיות כוח בכנסת ובממשלה ואמשיך בדרכי לגלות מה הייעוד שלי בעשור החמישי לחיי.

יפו תל אביב

 

 הכותבת פעילה במטה של מפלגת כולנו בראשות משה כחלון

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.