נשים התאחדו!

אני מאמינה בנשים, בחמלה, ביכולת ההכלה, ביכולת ליצר דיאלוג, באמפתיה. אבל נשים טרם השכילו להפוך שוות לגברים ברמה הפוליטית. אנחנו יכולות להאשים אותם עד מחר, אבל זה גם אנחנו. רובנו בוחרות לגדל את הילדים ולהיות הדומיננטיות בחינוך, בבריאות, בחיי החברה שלהם, שזה מעולה. לא הייתי מוותרת על זה ולו לרגע. רובנו – הנשים, גם לוקחות על עצמנו אחריות יתר במשק הבית. הוא לא תולה כביסה כמו שאנחנו אוהבות – אז  נתלה כבר בעצמנו, הוא ככה והוא ככה אז נעשה כבר לבד. זה ברמה של הבית. כשלשנינו יש קריירה רבות מאיתנו עדיין נותנות לשלו את הבכורה. הוא יותר חשוב, הוא יעני המפרנס. על הפנים. אנחנו נהיה שם עבורו נכיל אותו, נדאג לו. אבל מי יכיל אותנו? חברה בטלפון או על כוס קפה, פסיכולוג? לא מספיק. ההדדיות בבית חשובה.

בעייה נוספת היא היעדר היכולת לעבוד בקבוצה גדולה והטרוגנית, היכולת לפעול יחד בגוף גדול אך ורק מתוך שיתוף אינטרסים. רוב הנשים הורגלו לקבוצות קטנות, משהו קאמרי, אינטימי. מעטות מתברגות במערכות גדולות ומשכילות להפנים את הפוליטיקה הארגונית ומעטות עוד יותר מצליחות לטפס לקודקוד. זו לא רק תקרת הזכוכית שקיימת, זו גם קורבניות שלנו.  אנחנו שמשתפות פעולה  עם תקרת הזכוכית, אנחנו לא באמת מתמרדות נגדה.

במקרים רבים אנחנו סובלות מגישה רגשית ולא מספיק עניינית. שוב ושוב יש נסיונות של נשים להתאגד כנשים  וזה תמיד מתרסק. מפלגת נשים ותנועות נשים התרסקו יותר מפעם אחת, מאבקי נשים תמיד סובלים ממלחמות קשות מבית שמחלישות את המאבק ולעיתים מחרבות את הארגון. והנה התבשרתי לשמחתי , שנולד לו ניצן חדש, יפה טהור, אופטימי –  תנועת "נשים עושות שלום". התארגנות א-פוליטית למען הדברות והסדר מדיני. נסעתי איתן לכנס ההשקה בשדרות והתרגשתי. כולנו לבשנו לבן, הרכבת היתה כולה נשים. חשבתי שאולי, הנה זה בא. אולי למדנו, הנה אנחנו מאוחדות במטרה אחת – להביא הסדר מדיני,  בלי קשר לזהות הפוליטית שלנו, לעיסוק שלנו בחיים, מי אמא או סבתא ומי לא, מי בזוגיות ומי לא, מי עשתה קריירה ומי בחרה להיות בבית. בלי קשר לשום דבר, למעט היותנו כולנו נשים שרוצות להפסיק את המלחמות ולהגיע להסדר מדיני.

זה נקלע לקשיים מהר מאוד. הניצן של נשים שהצהירו שהן עושות שלום  נמצא היום בעין הסערה. אין שלום בית… הנה זה מתחיל. אחת מהמקימות הבכירות פרשה בטריקת דלת ועלבון, האחרות  נקלעות למאבקים לשום מקום זו עם זו. אין הסכמה על מסרים, יש סימנים להתפוררות. הנשים בלבן בתנועה החדשה היו בצמתים פעם פעמים ואני חוששת שזה לא יתמיד.

קומץ נשים שמתארגן שורד. תנועה גדולה – אני בספק. היו ויש עדיין נשים בשחור. הן נחשבות בציבור הרחב לתופעה הזויה ושולית שלמדו לחיות איתה ואף להתעלם ממנה , קם בזמנו ארגון ארבע אמהות שהשכיל להגשים מטרה נקודתית – להעביר מסר בצורה אפקטיבית לנסיגה מלבנון שאכן התבצעה. הארגון  התפרק לאחר מכן ונעלם.

אני משאירה מכאן את הבמה לסוציולוגים וחוקרי מגדר ופונה לאחיותיי: עלינו ללמוד מהגברים. להיות ענייניות, לפעול על פי אינטרסים, לדעת להתאגד ולהתאחד למען מטרה אחת ולהגשים אותה. להיות ממוקדות מטרה, לא לתת למריבות קטנות לפרק מבנה שלם. בהצלחה לנו.

 

נשים בשחור

 

 

 

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.