תקווה בלבן

בחורה עם מחשב נייד

נשים כקבוצה יוצרות מקור של חום, אהבה, רעות, דיאלוג, אחווה. יום שני, 25.11.14 – ערב  הסערה הגדולה (לא סערה פוליטית, סתם גשם) יצאה רכבת של נשים לבושות לבן ופניה לשדרות. הייתי על הרכבת הזו. המארגנת של הקבוצה שלנו אמרה לנו להגיע לתחנת השלום (דגש על שלום) בשעה 12.15. לאחר מכן, קיבלנו מייל תיקון, בו היא אמרה שחשוב להגיע ב 12.00 כי "יש הרבה מנהלות". הגענו כולנו בזמן חוץ מהמארגנת. המארגנת הגיעה ב 12.20. אם היא היתה גבר עם עבר צבאי זה לא היה קורה: היה לוז קשיח ומוקפד.  סלחנו לה. סלחנו גם על זה שהיא התחילה למכור חולצות עם לוגו וסלוגן של התנועה לפני שאורגן עניין כרטיסי הרכבת,  זה היה בלאגן אבל בלאגן חביב ולא מזיק, הספקנו הכל גם ככה. הכוונה היא גדולה והאישה נהדרת.  הנשים שנסעו לשדרות, הגיעו עם מסר של שלום ואחווה ורצון לדיאלוג עם הצד השני.  כולן עזבו בתים, עבודה, ילדים ופינו יום שלם כדי להתכנס ליסוד תנועה חדשה "נשים עושות שלום" עם מסר ברור – נמאס לנו מהמלחמות והעימותים, רוצים דיאלוג והסכם עם השכנים.

ברכבת היו קרוב ל 800 נשים ועוד כמאתיים הגיעו לשדרות באופן עצמאי. הקרון היה מלא מפה לפה וכולו נצבע לבן. מולי ישבה קצוצת  פמיניסטית מבוגרת מוותיקות הפמיניסטיות בארץ. נטולת איפור, תספורת קצוצה, שער אפור, טבעי. מקימה קבוצה ליצירת עולם חדש שבו האישה במרכז. לגברים כמובן יהיה תפקיד חשוב, הסבירה לי, אבל האישה היא המרכזית.  אוטופיה פמיניסטית. לצידי ישבה אישה שהיתה נשואה פעם אחת למשך שבע שנים עם גבר שאיתו היתה אומללה, היא התגרשה והתחתנה עם אהבה גדולה.  איתו למעלה משלושים שנה מאושרת עם ילדים ונכדים. מעבר למעבר ישבו שתיים וסרגו כמו בימי המהפכה הצרפתית, במעברים הסתובבו ילדות עם טפסים להרשמה בהן כתבנו מה אנחנו מוכנות לעשות למען קידום התנועה.

בתחנת השלום בתל אביב עוד חשבתי שזה יהיה מפגש סהרורי של קומץ נשות שמאל, ברכבת גיליתי שטעיתי. סביב היו נשים מכל רחבי הארץ ומכל הקשת הפוליטית,  ביניהן נשות מרכז פוליטי כמוני. בשלב מסויים החלה שירה ספונטאנית בקרון: "הבאנו שלום עליכם" , לאחריה עוד שירים, שיחות ערות, הכרות, סיפורים אישיים. כך עברה לה כמחצית הדרך. נמאס לגברים ברכבת נמאס שהם ממה שראיתי רק הנהג והכרטיסן. הם הודיעו ברמקול שאם אנחנו  ממשיכות ב"פעילות"  (שרנו. זו היתה הפעילות) הרכבת תעצור ויורידו אותנו. הפסקנו לשיר.

בשדרות נפתחו דלתות ומהרכבת בקעו הרכבת מאות רבות נשים בלבן. ננחשול לבן חיוני ומלא אנרגיה. רוב הנשים באו בנעליים נוחות ורק מיעוט קטן שהיה אלגנטי במיוחד בא בנעלי עקב, אלה האלגנטיות נסעו באוטובוסים שחיכו בתחנה. השאר, ואני ביניהן, צעדו עם רמקול ממנו בקעו קריאות קצובות של תקווה ושלטים. צעדנו בצידי כביש מהיר צעידה של כ- 3 קילומטר עד למכללת שדרות. נהגים נופפו לנו, ברכו, ציפצפו בקצב. לא היו כלפינו גילויי אלימות או קריאות גנאי – רק אהדה וחיוכים.

בשדרות התקיים טקס, דיבורים, גזרו סרט כחול והיה פנל מרגש שבו בא לידי ביטוי גם הקול של האישה הערבייה. אני מקווה שזו תחילתה של דרך חדשה ושהכוח הנשי בלבן לא ירפה מהמנהיגים עד שיתישבו ויחתמו על הסכם שיביא לכאן שקט וביטחון.

1377602_510827935721329_695197069682247416_n

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.