חוות החיות של אורוול – כאן

בחורה עם מחשב נייד

בישראל יש חשובים וחשובים יותר, יש בעלי דם כחול, דם תכלת ובעלי דם אדום ששווה הרבה פחות

יש אנשים עם דם כחול במדינת ישראל, יש עם דם תכלת ויש עם דם אדום. אלה עם הדם האדום הם האוכלוסיה שסוחבת את כל האחרים. אלה עם הדם הכחול נחשבים שווים יותר, קדושים. הקדושים עם הדם הכחול לא מזילים דמעה כשאלה עם הדם האדום מתים או נפצעים ולעיתים נעשים נכים לכל החיים, מכסימום יש קברנים עם דם כחול ורב עם דם כחול  בהלוויות של אלה עם הדם האדום ואלה שקוברים ומתפללים לעילוי נשמתם אף מציינים בהטעמה ובסלוסולים נאים שהם מתו מות קדושים. התפילות הללו לא עוזרים לאלה שיצאו  להגן על כל היתר ומתו, הם כל לא  מקלים על כאבם של ההורים שלהם, האחים, הנשים, הילדים החברים והחברות. החיים הצעירים הללו שנגדעו בעודם באיבם שנכחדו מעל פני האדמה לא מקבלים כלום המתפילות – נאדה, כי הם כבר אינם.

הקדושים עם הדם הכחול נקראים קדושים למרות שיש בינהם הגונבים, יש גם מטרידים מינית ואפילו יש ראשי ישיבות שמתנהבים כך, יש הלוקחים שוחד ואפילו מבעלי תפקידים בכירים במערכת החוק, יש ההולכים לזונות ורבים מהם מבזים נשים והמשפילים אותן מה שמטל ספק לגבי היותם שווים יותר מהאחרים. יש ביניהם הכל מכל וכל אבל הם עדיין קדושים עם דם כחול. כך קבעה מדינת ישראל.

כשאלה עם הדם האדום מתים או נפצעים כדי להגן על ועל המדינה ובתוכה גם על אלה עם הדם הכחול, זה לא ממש מעניין את בעלי הדם הכחול, כי הם קדושים ולא קשורים לזה. הנשים שלהם, הילדים שלהם והם עצמם בטוחים מכל הסיפור הזה ואינם בסכנה שזה ייקרה גם להם. אלה עם הדם התכלת הם קדושים למחצה ולכן הם כן מוכנים קצת להסתכן אבל סיכון מקוצר, לזמן קצר יותר מהסיכון שנחשפים אליו בעלי הדם האדום. גם באלה עם הדם התכלת, אומרים – יש סוג של קדושה.

חוות החיות
אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.