עצה לקצב

משה קצב הגיע לשפל המדרגה. הוא שבר שיא הסטורי
נותרה לי עצה אחת עבורך משה (קצב)

בחורה עם מחשב נייד

הי משה.

חשבתי על הסיפור שלך. ניסיתי להבין. הפכתי והפכתי בעניין. קשה. קשה לי להבין. אני בקטע של חמלה ונסיון להבין את הזולת. מקרים כמו שלך – קשה להבין וקשה לחמול. בטח קשה ואולי בלתי אפשרי בכלל – לסלוח לאחד כמוך. לדעתי הצלחתי להבין קצת מי אתה ושכמותך. אני חושבת שהתחרפנת. עלה לך השתן לראש. לדעתי נדפק משהו בנפש שלך. אתה לא משוגע או חולה רוח, אבל אני מהמרת שיש לך אפס יכולת הזדהות עם הזולת. לא לגילה האומללה שהלכה לצידך בנאמנות אין קץ ובטח לא לקורבנות שלך: נשים שכל פשען היה שעבדו תחת מרותך.

אני חושבת שאתה סובל מקהות רגשית. שפיתחת לך אגו חולה שרואה רק את עצמו. אני לא הפסיכולוג שלך ואני מניחה שלו היה לך אחד כזה, אולי כל זה היה נמנע. לו היית מבין שמשהו בנפש האומללה שלך חולה – אולי היית מונע או עוצר את הטירוף הזה שנכנסת אליו. אולי היית מוצא פורקן נורמאלי ליצרים שלך. לדעתי, מעולם לא הבנת שאתה זקוק לעזרה. האגו החולני הזה שלך גרם לך לחשוב שאתה אומניפוטנט. שמותר לך הכל. שלעולם לא תשלם על המעשים שלך. לא חמלת. לא ראית את העיניים של הנשים הללו שאנסת והיטרדת. בטח הן היו עבורך אובייקטים. לא אנשים. לא בני אדם.

אגו רעב ומעוות

יש המגיעים למעשי אכזריות נוראים. קשה לי להבין את זה. קשה לי לרדת לשורש העניין. קשה להבין מה מתחולל אצלם בראש בעת ביצוע הפשעים שלהם. מה שתיארתי כאן הוא אולי ההסבר הטוב ביותר שיש לי להציע. אני  חושבת שהיית שיכור מכוח. השכרות הזו עירפלה את כושר השיפוט שלך. היא הועצמה על ידי עדת מעריצים ואומרי כן ואמן לכל דבר שאמרת ועשית. למעריצים התווספו יועצים, יחצנים ועורכי דין. כל אלה המשיכו לנפח את האגו הרעב והמעוות שלך, במקום לאפס אותך. הסובבים אותך התנהגו כלפיך כאילו הם מאמינים לשקרים העלובים שלך. זה רק החמיר את הבעייה. קיבלת עצות אחיתופל לרוב משה. עצות רעות. המעטים שנתנו לך עצות טובות – סירבת להקשיב להם. אז הם פרשו ממך. הלכו.

לו הייתי היועצת שלך עכשיו, היתה לי עצה בשבילך. עצה ששווה זהב. לפני שאגיע אליה, אציג בפנייך את שתי האופציות האחרות שאני רואה עבורך:

1. שקיעה בדכאון עמוק שעלול להוביל אותך למקומות קשים-קשים

2. המשך מאבק דון קישוטי במערכת המשפט הישראלית – שבו אין לך ולו צל של סיכוי

בשני המקרים, העתיד שלך נראה רע מאוד. אין בהסטוריה אנשים רבים שנכנסו לבוץ כל כך עמוק. פרשת ווטרגייט מחווירה לעומת מה שארגנת לעצמך.

עצת זהב

יש לי עצת זהב עבורך. היא טובה. העצה הזו דורשת ממך עבודה עצמית משה. היא דורשת שבפעם הראשונה, אולי מזה עשרות השנים האחרונות בחייך, תביט טוב טוב במראה. תביט עמוק ותחדור לנבכי הנפש שלך. תיזכר בכל רגע, בכל אישה, בשמה המלא, באירוע שהיה – כל זה, לפרטי פרטים. יש לך תזכורת מלאה או כמעט מלאה בעדויות שבבית המשפט. תלמד את הפרטים. תשנן אותם. תשחזר, תחווה אותם שוב ושוב בדמיונך. אולי כך תתחיל להבין מה עשית. מה עוללת. משה.

אולי יש לך תקווה. אולי יהיה רגע שיפול האסימון ותבין כמה חיים הרסת. איזה שובל של טראומות הותרת מאחוריך. אם יבוא רגע כזה משה – הוא חשוב יותר מכל התפילות שלך בבית הכנסת, מהכיפה שאתה טורח לשים על הראש. זה יכול להיות הרגע החשוב ביותר במה שנותר משברי חייך. אם יגיע הרגע הזה, הנה מה שאני ממליצה לך כיועצת שלך שתעשה:

תכנס מסיבת עיתונאים. יגיעו כולם. גם העיתונות הזרה בהמוניה.  מבטיחה לך. הפעם לא תתלהם, אלא תעבור על רשימת הקורבנות שלך. אחת אחת. בלי השם המלא כדי לא להרוס עוד. עם תיאור המקרה בקווים כלליים, ללא פירוט חס וחלילה כי זה מגעיל ומיותר, אבל תתן הסבר כללי לגבי רמת האכזריות שלך בכל פעם. תיאור של הנזק שחוללת  לכל האלף-יות והריש-יות וכל האלף בית שעבר גיהנום תחתיך. תגיד לנשים הללו בפה מלא סליחה. סליחה שהכאבתי, סליחה שהייתי מניאק, אני אדם חולה ובכלא יהיה לי זמן לחשוב ואולי אף להבריא מהמחלה הזו. אולי אלמד להיות אדם אחר. אנסה.

בענווה ובהכנעה

זה יהיה שווה משהו רק אם אם זה יבוא מהלב. תוכל גם להוסיף סליחה כללית המופנית אלינו אזרחי מדינת ישראל שביישת אותנו בושה גדולה. אם החרטה וההתנצלות האלה יהיו שלמים ואותנטיים – אולי זה יציל ולו במעט מה שנותר ממך. אחרי זה לך בענווה ובהכנעה לכלא מתוך הבנה עמוקה ששם מקומך. זה העונש שמגיע לך על פי כל אמות הצדק. שם, בתא שהוא מקומך הנכון, תמשיך את תהליך של החרטה וחשבון הנפש. זו העצה שלי אליך משה (קצב)

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.