למד ווניקית

למה אמרו לי כל הכבוד ושאני למד ווניקית. למה זה מעצבן אותי ואיך לדעתי עלינו לנהוג. כולנו

בחורה עם מחשב נייד

יש לי חבר יקר שאומר שאני למד ווניקית. ניסיתי להבין למה זה לא כייף לי לשמוע. אפילו קצת מעצבן. יש לי תשובה: ההתנהגות שלי כלפי אנשים אחרים היא נורמטיבית. ככה כולם אמורים להתנהג. אלא שהנורמות שלנו נחלשו . האדישות, האכזריות, חוסר האמפתיה, העדר אהבה – משתלטים עלינו. אסור שזה ייקרה. זה לדעתי הולך יחד עם התרופפות מדינת הרווחה. יחד עם קריעת רשת הביטחון הסוציאלית שהיתה לנו כאזרחים. אדם לאדם זאב ותורת דרווין משתלטת. החזק ישרוד. רע מאוד!

אנחנו מנופפים לעצמינו בגאווה שהכלכלה הישראלית צומחת ובנשימה אחת מזניחים את החלשים, הזקנים, הנכים, ניצולי השואה.מפלס העוני בעליה, העשירים מתעשרים ומנצלים יותר את העניים. איך אומר לאונרד כהן:

כן, כולם יודעים, הכול רקוב כאן.

כולם זזים כמו בובות על חוט. כן, כולם יודעים, הקרב נגמר כבר.

כולם יודעים, הרעים נצחו. כולם יודעים

המשחק מכור: העשיר עשיר, העני גמור. אלה התנאים. וכולם יודעים.

ובשפת המקור


Everybody knows the fight was fixed

Everybody knows the good guys lost

The poor stay poor, the rich get rich That's how it goes

לא מגיע "כל הכבוד"

אחלוק איתכם חווייה חזקה שחוויתי השבוע ובתנאי שהחבר שלי לא יגיד שוב "למד ווניקית.." זכיתי להמון תגובות של "כל הכבוד" בעקבות הסיפור הזה. אני שואלת את עצמי, למה אנשים אומרים לי "כל הכבוד" על מה שכל אחד אמור לעשות? אני מקבלת צל"ש על הדרך בה כל אחד מאיתנו אמור לנהוג. התשובה שלי לשאלה של עצמי היא שהתכהינו, נעשינו קצת כמו האמריקאים, ויסלחו לי האמריקאים.

הנה הסיפור:

יום שמש סתווי, מצב רוח טוב ואני בדרך לפגישת עסקים בבית קפה. החנייתי את הרכב בחנייה וצעדתי ברחבה הגדולה לכיוון ארקפה רעננה. ..כבר היה הזמן המיועד של הפגישה. על הדקה. והנה מולי אישה קשישה, לבנת שער. נמרצת כזו, מלאת חיים. היא הלכה די מהר והחליקה. מעדה. השתטחה מולי. בחור אחד עזר לה לקום, אני אספתי את חפציה. אבל כשהרמתי את הראש ראיתי שכל האנשים שהיו שם סביב התאדו. רק אני והקשישה. עברה באותו רגע  עוד אישה מבוגרת והשתים הנהנו זו לזו. שאלתי את זו שעברה, אישה מלאה בסוודר אדום: "תוכלי בבקשה ללוות את החברה שלך לבית האבות (בית האבות – אחוזת בית. מרחק של עשר דקות לערך א.א.)?" האישה בסוודר האדום, בלי להתבלבל, אמרה שהיא ממהרת ונעלמה. התקשרתי לפגישה שלי. אמרתי לו: "תשמע, זה נשמע כמו תירוץ. אבל נפלה פה אישה זקנה ואני לוקחת אותה לבית אבות.." הוא הבין. אם לא היה מבין לא הייתי עושה איתו עסקים יותר..

היתה בכל זאת נשמה טובה בדרך – בחורה מ"ניופארם" שרצה פנימה והביאה לנו מלא טישיו , כי לבנת השער דיממה חזק. ממש חזק. הדם זלג בכמויות על המכנסיים והנעלים שלה. היה קצת מפחיד. אבל הלכתי איתה והיא צעדה די מהר. אמרה לי שאעזוב אותה והיא בסדר. אמרתי: בשום פנים ואופן לא, שאולי היא שברה עצם ואולי זעזוע מוח. בסוף היא התרצתה..אמרתי "אולי אקח אותך באוטו?"  אמרה לי "בשום פנים, יתלכלכו לך הריפודים" זקנה גאה. עצמאית..לגמרי צלולה. חצינו את מעבר החצייה בכיוון בית האבות וזכינו להרבה מבטים. אני והזקנה המדממה עם הטישיו ביד. אף אחד לא שאל או התעניין..רק בהו בנו. אלה שהיו יותר סקרנים ולא התאדו מהזירה. שאלתי אותה בת כמה היא. אמרה 76. אמרתי ששמי אורית והיא אמרה שהיא ציפורה. שהיה לוקחת תרופה לדילול דם לכן ההתפרצות הגעשית הזו של הדימום. אמרתי שאני מכירה את התרופה. גם אמא שלי לוקחת אותה. הגענו לבית האבות. דאגתי שילוו אותה למרפאה.

למחרת, יום שישי, הלכתי למשתלה והכנתי לה זר אדום של נוריות עם כרטיס. הבאתי לה לבית האבות. הוציאו אותה מחדר האוכל. ציפורה שלי כבר היתה חבושה. נורא חמודה. עם חיוך רחב. חיבקתי אותה ואמרתי שתהיה בריאה. היא היתה  עם דמעות ואמרה שאין אנשים כמוני. אמרתי לה שיש. רבים. וחזרתי הביתה.

פרחים לציפורה
פרחים לציפורה

אני רוצה להגיד לכם שחזרתי הביתה מאושרת אחרי שראיתי את החיוך של ציפורה ודמעה בזווית העין שלה. זקנה מגניבה.

לא למד ווניקית אני. אדם. מאחלת לכולם להיות ככה כי מרגישים נורא טוב עם זה

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.