הבלוג של אורית בראון אגמי

מאי בלוג

יועצת תקשורת, בעלים ומנהלת של בראון תקשורת, בלוגרית פעילה ובועטת.

עדכונים:

פוסטים: 177

החל ממאי 2010

מחול המוות עשוי להסתיים. ייתכן והשלום לא פחות מפחיד מהמלחמה

25/09/2010

הכלבים שהיו לי, כולל הצעיר הנוכחי, אהבו לרדוף אחרי חתולים. המרדף מתחיל תמיד בשצף קצף, ריצת ספרינט, נביחות אימתניות ואז, או שהחתול בורח או שהוא נתקע באיזו פינה ואז הוא מקמר את גבו ונושף. הכלב קצת מתבלבל. “מה עושים עכשיו עם הקורבן שלי? הרי הוא פה, עומד מולי.” זה יכול לארוך דקות ארוכות של מבוכה הדדית. בסופו של דבר, החתול איכשהו מתחמק, או שהכלב נסוג בעודו עושה הצגה, כאילו  שהוא חושב כבר על עניין אחר ושכח מהקורבן הזה שלו. הכלב הממוצע, שאינו רצחני, לא יחסל את החתול, אלא ינסה לצאת מהסיפור הזה בכבוד. הוא אולי מודע לכך שהוא יותר חזק מהחתול, אבל, מצד שני, החתול יותר זריז וגם יודע לשרוט וזה כואב. אף אחד לא ינצח במאבק הזה.

התיאור הזה מזכיר לי את המלחמות שלנו. אז ניצחנו את הערבים בכל המלחמות. יופי. הבאנו אותם לקמר את גבם ולנשוף עלינו ואפילו לשלוח ציפורניים ולשרוט אותנו. מה עכשיו?? הרי אנחנו לא רוצים לסגת וללכת מפה והם לא מוכנים לוותר לנו על כבודם האבוד. אנחנו לא רוצים לפנות את השטח שלנו, את  הטריטוריה הכלבית שלנו וגם הם החתולים לא יוותרו וילכו למקום אחר. כמה שאנחנו ננבח, הם ינשפו ויישלפו ציפורנים. אין לסיפור הזה סוף. כמה זמן נעמוד ככה אלה מול אלה, הכלב והחתול ונחכה שמשהו יקרה ויוציא אותנו ממאזן האימה הזה?

נס

קרה נס – הגיע מישהו להוציא אותנו מהסיטואציה המביכה – שמו ברק חוסיין אובמה. הוא הגיע מסיפור אחר. מיבשת אחרת. בכלל לא בטוח שהסיפור הזה של החתולים והכלבים היה מוכר לו בעבר. הוא למד עליו רק לאחרונה, כשהפך לנשיא. אותו ברק אובמה, החליט להשכין שלום בין הניצים. לתת לכלב את העצם שלו ולחתול את קערת החלב ולהפריד בין השניים. זה ילך לפינתו וזה לפינתו. הכלבים והחתולים כל כך רגילים לעימות הנצחי ביניהם, שהם לא מבינים מה קורה פה. מי זה האיש הזה שבא להפר פה את המלחמה העתיקה והמוכרת הזו? מלחמה שאף אחד כבר לא יודע מדוע היא ממשיכה להתקיים. הם מפחדים מהשינוי. לא לגמרי ברור מה זה השלום הזה שהוא מבקש עבורם. איך הוא ייראה ומה בדיוק ייקרה. כמו בעימות, כך גם בפיוס: יש הרבה חשד ופחד.

בעימות החזיתי בין הכלב והחתול, שניהם מפחדים וחסרי אונים זה מול זה. כך גם  הישראלים והפלסטינאים. שני הצדדים יכולים לשחק אותה גיבורים, אבל מה שמניע אותם הוא פחד והרבה שנאה. אולי בגלל זה ביבי מרגיש די נוח בסיטואציה שבה הוא מככב היום. כולם מ-פ-ח-ד-י-ם. גם היהודים וגם הערבים. השליטים והנשלטים. המלחמות היו משהו שכולנו למדנו להכיר. התמחינו בהם. נעשינו מקצועיים. אנחנו רודפים, הם בורחים. אנחנו מתפוצצים זבי דם, הם נרדפים בסמטאות ונכלאים. אנחנו בורחים מקאסאם, הם מסתתרים מהפצצות מהאוויר. אנחנו שולטים, הם נשלטים. אנחנו עושים סדר, הם מפירים אותו. כאב הדדי, נכויות יתמות ומוות. כמה מוכר.

אין אמון בין כלבים וחתולים, זו היסטוריה ארוכה וידועה מראש של שנאה ופחד. בעיקר אחרי שכלבים גירשו חתולים מהגינה שלהם וחתולים חזרו ושרטו את הכלבים והניחו להם מכשולים וקוצים ואבנים שפצעו את הכלבים וחלקם אפילו מתו. הכלבים עשו בית ספר לחתולים כי הם חשים יותר חזקים, הם בעלי הבית. החתולים באימה מתמדת מהמרדפים שלהם והנביחות ופה ושם גם נשיכה. יש פגרים של חתולים וכלבים בכל מקום. אף אחד לא מנצח במלחמה הזו.

שקט פתאומי

כולנו מפחדים. כולנו מכירים היטב את מחול המוות במזרח התיכון. אנחנו מפחדים זה מזה, אין טיפת אמון.  אלה יגידו שהתעללנו בהם ככובשים ואלה שטבחו בהם המחבלים. לכל אחד יש אמת אחרת וכל אחד צודק בתוך האמת שלו במאה אחוז. לכותבת שורות אלה, קשה להיכנס לעורו של החתול.  היא ממפלגת הכלבים. קשה לכלבים להבין למה החתולים לא מוכנים להכיר במדינה כלבית ומצד שני הם רוצים שהכלבים יכירו במדינה חתולית. זה נראה לא פייר. אני לא מבינה חתולית והם לא מבינים כלבית. אולי אובמה זה, שנראה טיפוס חיובי, ילמד לגשר בין שתי השפות, להרגיע את הניצים,  ולהסביר להם כך שיבינו שיש מקום לשניהם. מספיק אוכל, אוויר ומים לחיות יחד.

התרגלנו לחיות בצל הזוועה, המוות והשכול. עד כמה שזה מוזר: זוועה מוכרת לעיתים יותר נוחה ופחות מאיימת משקט פתאומי. סוף לעימות. מה נעשה עם הדממה הזו? איך נסמוך? מה אם יפרו? מה אם היינו פריירים? מה אם יתנפלו עלינו בלילה כשאנחנו כבר מרגישים בטוחים? מה ייקרה אם יבוא שלום? מה זה בכלל? אף פעם לא חווינו את זה כאן במזרח התיכון. איך נתמודד עם הסיפור החדש הזה. אולי עדיף להמשיך עם המרדף הקבוע שאותו אנחנו מכירים כל כך טוב?

יש לי בבית כלב שרודף אחרי חתולים. למרות זאת, הוא חי בשלום עם חתולה אחת שגרה איתו באותו בית. לא ניסחף. זה רק שלום יחסי. החתולה לעולם לא תיתן בו אמון מלא ומידי פעם היא מעיפה לו סטירה כואבת. מצד שני, אם היא חס וחלילה תתקרב לכלי האוכל שלו כשהוא אוכל –  הוא יתנפל עליה. שלום יחסי. הם חיים יחד בצורה סבירה, אפילו בהרמוניה.

זה אפשרי.

עוד מהבלוג של אורית בראון אגמי

תצוגה מקדימה

גירושים מאוחרים

גדעון סער, פוליטיקאי, הוא לא יספר לכם מה קורה מאחורי החזות המושלמת של זוג שני ילדים וכלב שחיים יחד באותו בית - כלפי חוץ מדובר באידיליה. אני אספר לכם. סער, שר החינוך שלנו (!), נפרד מאישתו אחרי 20 שנות זוגיות משותפת, אני נפרדתי...

תצוגה מקדימה

מסע מיוסר של ג'ינג'ית

בחורה יפיפיה עם שיער ג'ינג'י לוהט ותספורת חצופה -  ישבה בשולחן לידי בקפה ביאליק. בשלב מסויים,  פנתה אליי האדמונית וביקשה שאשמור לה על התיק,  היא רוצה ללכת לשרותים. שאלתי מה לדעתה מונע ממני לקחת לה את התיק ולהעלם. ענתה...

תצוגה מקדימה

אישה חצי אישה

פירוק אישה על במה. "פרדוקס" בתיאטרון תמונע בהצגה פרדוקס, המועלית בימים אלה בתיאטרון תמונע, מתמודדת המחזאית והבמאית שרון שטרק באומץ ובכשרון רב עם התפר שבין מציאות לדמיון, הזייה למחשבה, ממשות לתעתוע ובשאלות מי הוא האדם...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה