רוקדים באושוויץ

דור שני לשואה בוחר להתמודד עם הזוועות בצורות שונות. אני דור שני לאבא פרטיזן. ידיד שלי בן לאמא שהיתה במחנה ריכוז. שנינו הגבנו אחרת לגמרי לסרט המצורף לטור זה

בחורה עם מחשב נייד

רוב בני הדור השני לשואה (ובמקרים רבים גם הדור השלישי) סוחבים משא כבד על הכתפיים. לכל משא כזה יש צורה אחרת, משקל אחר, ריח אחר והוא משפיע עלינו בחיים. ההשפעה גורפת: בחירת בני זוג, בחירת מקצוע, ראיית העולם, עמדות פוליטיות, גישה חברתית, הורות – האישיות כולה. לשואה יש השפעה גדולה על מי אנחנו. לא כולם מודעים לה. יש שמעיזים: הולכים לטיפול ופותחים הכל, אחרים נשארים עם הטראומות והפחדים בבטן ומושכים איכשהו את המשא הזה בחייהם.

יש לי ידיד שאמו היתה במחנה ריכוז. אני לא  יודעת מה היא עברה שם, אבל כנראה הרבה. הוא גדל עם הצל הנורא הזה מעל ראשו כל חייו. אני נולדתי לאב שברח מהגטו בגיל 17 ליערות, אחז בנשק ונלחם בנאצים. המסר שקיבלנו מההורים אלה היה שונה בתכלית.

אני והידיד שלי שונים מאוד בגישתנו לחיים. הוא הפך להיות המגן האולטימטיבי על הפלשתינים. הוא רואה בנו, הישראלים, השתקפות של הכוחניות הגדולה, הרומסנות, היהודו-נאצים. אין לו מילה טובה לומר לא על עצמו ולא על ישראל. רק ביקורת נוקבת חסרת רחמים ובלתי מתפשרת. בסיפור שלו, או כפי שהוא אוהב להגדיר זאת – בנרטיב שלו – יש רק טובים ורעים. אנחנו הרעים. הכי רעים. במערבון הזה הרע הוא ישראל והטוב, המוכה, המושפל – הוא הפלשתיני. בדיוק כמו בגרמניה הנאצית. אלא שאנחנו היום לובשי המדים השחורים.

הפילטר שלי מתרגם את הדברים אחרת. אני, הבת של הפרטיזן, רואה זכות מלאה לקיומי, אני רואה מקום להגנה על זכויותיי, חובה לחיים מלאים ומאושרים, אני לא מוכנה לוותר ולו לרגע על חיי, על המקום שלי, על המדינה שלי ( ישראל היא מדינה שלי – כאן נולדו אבות אבותיי. הם התפללו בירושלים לאלוהים הרבה לפני השואה והנאצים. גם הערבים היו כאן וגם להם יש מקום פה. אבל המדינה היא מדינה ישראל. יתכבדו ויקבלו זאת) אני מודעת לחובה שלי לדאוג לאחרים, אבל גם לעצמי, לחתור לצדק כולל ולזכויות אדם באשר הוא אדם. אני רואה זכות לפלשתינים להגדיר עצמם כפי שהם מבינים ולבנות לעצמם מקום משלהם,  כל עוד זה יהיה מקום שוחר שלום ולא רצחני. במקביל, אני גם דואגת לצדק ולחיים הטובים שלי ועושה ככל יכולתי לא להיות לעולם  קורבן של הנסיבות ולהלחם כשצריך על הזכות לקיומי בעולם הזה.

בימים אלה התגלגל לידי סרטון שהועלה ליו טיוב. הסרטון מפתיע ביצירתיות שלו ובמקוריות שלו. משפחה שלמה: סבא, בת ונכדים, נסעו יחד לאושוויץ. הסבא הוא ניצול שואה. במקום לעמוד ורק לבכות הם העיזו ועשו משהו אחר לגמרי. את ההפך בעצם. הם הפיקו קליפ עם השיר I WILL SURVIVE . שיר קצבי, אופטימי וחזק מאוד. על רקע השיר הזה הם רקדו. כולם.

המשפחה רקדה לצלילי המוסיקה אל מול המשרפות, מתחת לשער "העבודה משחררת", תוך הצצה מקרון רכבת ישן, ברחובות הערים. הם רקדו מול כל המצבות הללו, שמנציחות את הניסיון להשמיד אותנו. הם רקדו ריקוד של ניצחון, של חיים ושל אופטימיות.

למראה התמונות הללו דמעו עיניי. חבל שאני לא עשיתי משהו דומה עם אבא שלי זכרו לברכה. אני לא העזתי לנסוע לשם. פחדתי להתמודד עם המראות האלה. אבל היום אני כבר יודעת שאסע גם אסע. אצטרף במסע למחנות עם הבן הצעיר שלי עם בית הספר. עכשיו אני יודעת מה תהיה הגישה שלי שם – אופטימיות, ושמחת ניצחון החיים.

תגובתו של הידיד שלי לסרט ששלחתי לו היתה בזו הלשון: "אחרי רוקדים בקסבה זה היה ממש מתבקש לרקוד גם באושוויץ. מה שנקרא הכוכבים הם הגבול".

תשפטו אתם בעצמכם – הסרטון לפניכם:

http://www.youtube.com/watch?v=EUvo5OHH6o8

אורית בראון אגמי
בלוגרית פעילה ובועטת. היתה עיתונאית שלושה עשורים. היום מלמדת ילדים ביפו ובשכונת התקווה תקשורת ואקטואליה.