מצב רפואי מציק גרם לי להסתכל על החיים קצת אחרת. ואולי זה מה שהקורונה עושה לנו בתור קהילה.

בזמן שכולם בבידוד בבתים שלהם בארץ, אנחנו בבידוד מתמיד מהעולם בפרת׳. גם לפה הגיע הוירוס והפאניקה, אבל כל יום פה נראה כאילו נלקח מאיזה סרט אפוקליפטי, ככה שלא מרגישים שמשהו השתנה.

כבר כמה שנים שלא לקחתי את עצמי ויצאתי לרוץ סתם ככה, בלי מוזיקה, בלי טלפון, פשוט לרוץ ברחובות של עיר שלא מזמן הכרתי, עם זיכרון מעומעם של המפה בראש - בידיעה שבסוף אני אדע איך לחזור.

הייתי ילדה בת 4 כשההורים שלי טסו לפוסט בארה״ב, היום - אני אחד ההורים האלה...

ה-1.1 לא מסמל עבורי רק את העשור החדש, הוא מסמל געגוע, שהביאה למסורת קטנה ומשפחתית.