מזקני הכפר

סיפור שהוא ברכת יום הולדת לעצמי, למרות שאהיה בסוף השבוע רק בת 59, הפכתי באחת לאחת מ"זקני הכפר", רוצים לדעת איך? בואו תשמעו סיפור. כרגיל, הרבה נוסטלגיה נהללית מקומית,הומור, אהבת אדם, ומפגשים אנושיים

שמתי לב במהלך הכתיבה, שכאשר הייתי ילדה, היו לי הרבה שאלות ומחשבות. היתה לי דרך משלי לנסות לשאול, ולהבין את העולם.

אחד הדברים שעניין אותי למשל, זה שכאשר היו אומרים ברדיו: "אפילו זקני צפת לא זוכרים גשם/שלג כזה" תהיתי בליבי מי הם אותם זקני צפת? איך שואלים אותם? מה מיוחד בזיכרון שלהם? בני כמה הם? למה הם מומחים רק למזג האוויר? כמה הם זקנים? בקיצור, מלא שאלות.

גם בתיכון, שדיברו אתנו פעם ראשונה על "הפרוטוקולים של זקני ציון", ניסיתי להבין לא רק למי יש אינטרס להמציא את זה, אלא מי זה הזקנים האלה? איך קובעים, מי הם זקני ציון? הבנתם, המון שאלות.

עם השנים, ניסיתי לא רק לתת לעצמי את התשובות, אלא להסביר אותם לקרובים לי, ולמי ששאל. אולי זה באמת השלב שבו הופכים להיות "זקני".

לפני שבוע, הבנתי שהפכתי קצת ל"זקני נהלל", אבל לפני זה, גילוי נאות, אמנם, אחגוג השבוע 59, וזה אפילו עוד לא 60, בנפשי, אני מרגישה צעירה מאי פעם, שלא לומר ילדונת. בסדר, יש על העור, ולא רק עליו כמה "סימני גיל" אבל אני מרגישה כמו נערה צעירה.

ובכל זאת איך יודעים? בואו ואספר לכם. לפני כשבוע, פנתה אלי תום, שאני לא יכולה לסרב לה, וביקשה להביא כמה ילדים נחמדים לביתי, במסגרת "קייטנת הורים", ושאספר להם. כשהם נכנסו, וידעתי שלפני היו אצל חוזקה בן ה-94, שהוא בהחלט מ"זקני הכפר", למרות שהוא "נער נצחי", וממני הם הולכים לראות חליבה. אמרתי לה, מסתבר שהפכתי ליעד למבקרים, במסגרת הסיבוב שעושים למתיירים  בנהלל. אולי מעתה, בכלל "מרכז המבקרים" במשק 9, הופך להיות אני?

תשובתה של תום היתה מאוד ברורה, והנה, קיבלתי קריטריון, הפכת לסבתא. ומעבר לזה, את כותבת בלוג, שהוא כולו זיכרונות מ"נהלל של פעם" והרבה סיפורים, בטח יהיה לילדים מעניין, מה גם שהם הכינו שאלות, ואני איתם.

IMG-20180227-WA0039

לא היה לי הרבה זמן להתכונן, אבל החלטתי שאתמודד עם הבעיה, עם סיפורים, איך לא, על זקני נהלל, או ליתר דיוק, על הסבים שלהם או של הוריהם. וכך נכדתו של גידי יפה, שמעה איך גידי לימד אותנו מתמטיקה בתיכון ביפעת. נכדו של אסא פז, שמע איך קבוצת הגיל שלי, עשתה בכיתה ח' גיוס בפרדס האשכוליות שלו, כדי לממן את סיוד וצביעת המקלט הגדול של בית הספר, כדי להפכו למועדון שלנו. דרך הגיוס הזה למדנו, וכנראה גם לימדנו הלכה למעשה, את ההבדלים בין עבודה ב"קבלנות" או עבודה "לפי שעה", מרימים אשכוליות מהרצפה לתוך המכלים (כבר הבנתם איך הוא שילם לנו) וגולשים עם הזמן למלחמת הטחת אשכוליות חזקות מהעצים אחד בשני. למזלנו, וכאן אני מדברת בעיקר על הבנות הקטנות והחלשות, היינו מצוידות בנשק "יום הדין", גני, שידעה לחקות הכל, עשתה קולות של טרקטור, והמחשבה של הבנים, שהנה אסא מתקרב על הפיאט הכתום שלו, החזירה אותנו לשעה קלה למלאכת הקטיף. לנור סיפרתי לא רק על הסבים של אמא שלה, אלא גם על הסבים של אבא שלה, מגניגר, מה שהפך אותי אולי לאחת מ"זקנות העמק" בכלל. לרביעי בחבורה, סיפרתי קצת על עברה של המשפחה שבביתה הם גרים. כשסיפרתי להם, אחרי ששאלו, איך היינו מעבירים "קשר" לפני פעולה בתנועה, הפכתי באחת לזקני הכפר. (ולמי שסקרן, או שכח. מבטיחה לכם שעוד אספר על זה בפוסט נפרד).

כשהייתי מורה צעירה החלו המסעות לפולין. בתחילה,  לא היתה נוסעת השכבה כולה ,אלא משלחת נבחרת שעברה הכנה קפדנית. כששבו, עברו בכיתות, וסיפרו את רשמי מסעם. תמיד היה מגיע הרגע בסיפור, בו תארו איך פגשו אחד מזקני הכפר או העיירה, ושאלו אותו על העבר היהודי , וכך הגיעו אל בית עם סממן יהודי, או שמעו משהו על מישהו. הרבה פעמים, כמה "זלוטי" היו מיטיבים את הסיפור, ועם השנים, נוספו "זלוטים" וגם סיפורים. שוב תהיתי, מי הם אותם זקנים? ומה הם אותם סיפורים?

שני מקרים שקרו לי השבוע, מבלי שיצאתי מביתי, גרמו לי לשוב והרהר בהם, ולחשוב שאולי לא הכל בצע כסף, אלא באמת, רצון טוב. אחרי הכל, אנשים שמחפשים את עברם, כל כך רוצים למצוא אותו.

הראשון, באחד הימים, בשעת אחה"צ ,זאב התקשר אלי מהמשרד. בשעות הללו הוא די בודד במרכז הכפר, וכל מיני דברים מגיעים אליו. הפעם הגיעה משפחה אמריקאית, שזו, בכלל הנקודה הרגישה שלו. קרובי משפחה של אחת המשפחות שחיו פעם בכפר (למקומיים-אלזה מאסטרו) , והיו רוצים לראות את הבית בו התגוררה. תוך רגע הסברתי לו איפה היה ביתם הראשון, איפה היה הבית השני, מי גר שם עכשיו, מי יכולה לספר עליהם, מה יש בארכיון, ומה כתבה. אחרי שהסברתי את כל זה בספיקר של הנייד, אני שואלת את האמריקאית החביבה,  האם בני משפחתה שלחו חבילות בגדים לארץ. בטח היא אומרת לי, "סבתא שלי היתה מארגנת שולחת חבילות" . אז תשמעי אני אומרת לה: "אמא שלי, עבדה עם קרוב משפחתך, ו'זכיתי' לקבל דברים מהחבילות", האמת, אמרתי לה: " די שנאתי את זה, זה לא תמיד היה הטעם שלי, ותמיד זה היה על חשבון משהו חדש וקנוי במיוחד בשבילי, אבל תודה רבה". את המשך הסיור, זאב המשיך ועשה איתם במסירות. ואני חשבתי לעצמי  איך היתה נראית חווית הביקור בנהלל שלהם, לו לא היה לי הידע הזה.

IMG_20180819_170743_662x1024

אבל כנראה, כדי להימנות על "זקני" זה לא הספיק, במקרה השני, זה בא לפתחי. לא לדלתי, אלא לחלוני. כן, חלון הסטודיו שלי, צופה על מדרגות הכניסה לקומה למעלה. נכנסתי לחדר לארגן על השולחן תצוגת בדים לצילום ללקוחה, ראיתי דרך החלון הסגור את שכנתי,אורחת בת גילה, ילדים, ואיש מבוגר. כזה משלנו, זקוף, עם חולצת טריקו, סנדלים, מכנסיים קצרים. והנהנתי בראשי לשלום. הם עלו למעלה, אני המשכתי בשגרה שלי, ושחזרתי לחדר פעם נוספת אחרי כמה דקות, אני רואה את האיש בחלון. אני בנעימות של המזגן, והוא מסמן לי בעדינות מבחוץ שהוא רוצה לדבר איתי.  פתחתי את החלון, ואחרי כמה מילות נימוסין, הבחור בין ה-88 אומר לי: " גרתי פעם בנהלל", ומוסיף : "אשתי עבדה בנהלל, היתה מורה לחשבון" ואומר לי את שמה. אני מנסה ללמוד מקטעי סיפורו איפה בדיוק גרו, באיזה מבתי הספר לימדה, מתי זה היה, קרוב לאיזה בריכה גרו, איפה בדיוק היתה הגינה שהקים וטיפח. הוא מספר, ואני מתשאלת. כל כך רוצה להגיד לו , בשבילו, שאני מכירה, או יודעת, ולא מצליחים להתחבר לי כל הפרטים לכדי תמונה שלמה. אז עבר בי ההרהור, שגם אם לא היה נותן לי כמה "זלוטי", אני מבינה למה לפעמים יימצא מי שירצה להשלים לתייר הנרגש תמונות ותשובות לגבי עברו הרחוק.

IMG-20180820-WA0002_1024x716

"טוב"  הוא אומר לי, כשאנחנו לפני פרידה, ומספר איך הסיע בשמחה את נכדתו וילדיה הבוקר הנה, מוסיף שהוא פנסיונר של "חברת חשמל", שהיה עוזב קיבוץ כשבא לנהלל, שלא היה להם הרבה, ולאט בנו את עצמם בחיפה, וגם היום הוא נהנה ממה שהחברה מציעה לעובדיה, ואז פתאום נופל לי האסימון. האם שמך הפרטי הוא כינוי? אני שואלת. בטח הוא אומר לי, קיצור של שם המשפחה, וחוזר על השם. אז תשמע, אני אומרת לו: "אני עשיתי עם חברותיי מהשכונה, כילדה בכיתה ג' או ד', סיבוב בקבינת המשאית שלך, כאשר החליפו בנהלל את עמודי החשמל מעץ לבטון". "נכון" הוא אומר לי, "באמת הייתי פה. למרות שעבדתי בחיפה, הושאלתי למחוז עפולה למשך שבועיים לצורך ביצוע הפרויקט". אני זוכרת אני אומרת לו,  איך שוחחת איתנו, הילדים,  אז זו היתה אטרקציה רצינית. הורי התרגשו מנוכחותך בכפר, ובאו לפגוש אותך. אני הבת של מוטיק ומלכה וולף. הם סיפרו לי שהייתם שכנים, אתם התגוררתם בצריף הירוק (שכבר מזמן נהרס) , כשאני עוד הייתי תינוקת, ישבתם יחד בערבי הקיץ, אכלתם תירסים ואבטיחים וסיפרתם סיפורים.  שנינו התרגשנו מאוד. הוא נעצב כששמע שהם אינם בחיים. הרי אבא היה כל כך חזק ונמרץ, אמר לי, ומיד ראה גם את הדמיון ביני לבין אמא "החביבונת". התחלנו לדבר על אנשים, חוויות וזיכרונות שלו מנהלל של אז. הוא טלפן נרגש לרעייתו, ואמר לה: "את יודעת עם מי אני מדבר ממש עכשיו?" . נו, מה אגיד לכם, מזל שנפל עלי. הוא שאמרתי, אחת מזקני הכפר.

IMG_20180820_095840_699x1024

לקראת ערב, הגיעה הנכדה שלו עם המארחת, מחזיקה צנצנת בידה. "סבא התקשר", אמרה, "הוא כל כך נרגש, ביקש שאביא לך את צנצנת החומוס הביתי שהכין והבאתי איתי". נו, אתם רואים, לא ביקשתי "זלוטי" או "יורו", זה היה ממש מהלב, ואפילו קבלתי מתנה כל כך מרגשת וטעימה, שעלתה על השולחן המשפחתי בשבת, עם הסיפור, כמובן, שאותו אני מגישה גם לכם באהבה.

IMG_20180818_114455_1024x768

_______________________

התמונות:

זקנות הכפר-"הבבושקות" (או המטריושקות) בדוכן לתיירים בבודפשט.

הצריף הירוק-ציור של האמנית סמדר כץ, בת נהלל, שצויר ב93. הציור נרכש ע"י אפרת גבאי, חברתי ושכנתי, הוא תלוי בביתה, וצולם באדיבותה לכבוד הפוסט. פעם, זה היה הנוף מול ביתה, עד שנהרסו שני הצריפים הירוקים, ונבנה ביתה של משפחת ממן. בצריף זה התגוררו חברי הישן/חדש ובני משפחתו, בצמידות לבית הורי.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.