מי שטוב לו ושמח

בחורה עם מחשב נייד

ב – 21/7, אחרי, שכאמור, כל חברינו כמעט עזבו את סינגפור לטובת ישראל, הגענו גם אנחנו, אחרי מסע של קרוב ל- 20 שעות ל"ארץ המובטחת". מותשים אך מרוצים נפנפנו לקרובים שבאו לאסוף אותנו משדה התעופה בשתי מכוניות, שכן כבר עם ההגעה סחבנו איתנו כ- 120 ק"ג טובין ותקילין – מזוודה אחת של נטע ושי שכבר חזרו ארצה וזה המעט שיכולנו לעשות עבורם אחרי כל החפצים והמזון שהם השאירו לנו, חצי מזוודה של מתנות, שני כסאות בטיחות של הילדים שניזוקו בהעברה ונזקקו לתיקון ואפסון בבית של אמא של אורן והשאר – שלנו, שתיים וחצי מזוודות של בגדים, או של טעיות, תלוי איך מסתכלים על זה…שתיים וחצי מזוודות פחות למלא מחדש על ידי….

ב- 22/7 התעוררתי יקיצה טבעית ב-5:30 בבוקר (10:30 שעון סינגפור), חיכיתי לעיתון שהגיע איפשהו בין 6:30 ל – 7:00 ובשעה 8:00 יצאתי לרחוב בדרכי לספרית שלי (תור שקבעתי חודש מראש) בתקווה שהיא תציל לי את הראש, שהפך בשנה האחרונה לחצי שחור, חצי בלונדיני תודות לאיזו ספרית מקומית פה ולחוסר הסבלנות שלי (או אולי לנאיביות…). בדרך עברתי אצל צ'רלי, הירקן שלנו, שהראה לי את הריבות שהוא רקח, שאל לאן נעלמתי (כי אורן תמיד העדיף לקנות את הירקות של ה"מגה" על פניו אז צ'רלי לא ממש מקשר אותו אלי) והתבונן בי ממששת משמשים, מרחרחת נקטרינות  ומלטפת בערגה את פלומתם העדינה של האפרסקים כאילו חזרתי מגלות ארוכה במדבר גובי.

אחרי ההתחברות לטבע אצל צ'רלי, המשכתי לסניף "ארומה" בקניון ערים בעיר. רפרפתי על התפריט, בוחנת מקרוב את הסלטים החדשים,סנדוויץ השקשוקה וגלידת ארומה, אבל בסוף דבקה בחצי כריך הבריאות שלי, שווה ערך לכ-3 נקודות בשומרי משקל.

כשנבטים מבצבצים מפי המשכתי להלך ברחובות כפר סבא, מרגישה קצת כמו תיירת,אבל גם כמו מי ששבה הביתה. החנויות היו על סף פתיחה, מה שהיה מוזר בצורה טובה בעיני, שכן אחרי כמעט שנה בה החנויות בסינגפור, כולל בתי הקפה והבנקים, עושים טובה לאנושות ופותחים את שעריהם בשעה 10:00 ומעלה, פתיחה בכזו שעת בוקר מוקדמת, היתה כמשב רוח מרענן ביום החמסיני שעמד להתרגש עלינו ולאיים על הפן שהספרית הציעה לי.

ב- 8:30 בדיוק,אחרי שהנבטים, הבולגרית והפטריות כבר החלו את תהליך העיכול, נכנסתי למספרה של נילי. העברתי יד על דפי הכרומו של עיתוני ה"לאישה" האחרונים שנערמו על הספה ובחרתי לי אחד "להתעמק" בו. ברקע התנהל דיון בין הגבר שכמעט וסיים להסתפר ודיבר בגנות המדינה, שיטת הממשל, הכלכלה והפוליטיקאים ובקיצור, כל מה שקשור במדינת ישראל לבין אישה שבסה"כ רצתה להמשיך ו"להתעמק" ב"לאישה" שלה בזמן שהיא ממתינה שהצבע יעשה את פעולתו. האמת, לא היתה לה דעה והיא לא נכנסה לשום עימות עם הגבר שלידה,אבל הוא המשיך לדבר אליה ולהגיד משפטים שהתחילו ב:"אם גברתי המלומדת לא היתה בוחרת ביבי בבחירות האחרונות…" על אף שהיא חזרה ואמרה שלא הצביעה לו…."אם גבירתי לא היתה יושבת בבית בזמן שאחרים יוצאים לרחובות ומוחים בגלל ראש הממשלה שהיא הצביעה עבורו…". אחר כך הוא ניסה לברר מה דעתי,אז פתרתי את עצמי במגורים בסינגפור, תשובה שנראתה לי נייטראלית בערך כמו שוויץ, אבל מסתבר שהנ"ל היה בסינגפור וגם עליה יש לו דיעה נחרצת. "יופי של מדינה, היית באקווריום שם? ראית את המדוזות האלה והאלה, את הדג הזה, התמנון ההוא"??? העובדה שלא עניתי על אף אחת משאלותיו כי הוא לא הותיר לי מקום, לא עניינה אותו,אז המשכתי לשתוק ולברר עם עצמי בעזרתה האדיבה של "לאישה" גיליון יוני 2010, שאלות שממש עניינו אותי כמו מדוע איילת זורר לא מביאה לעולם עוד ילד…

מבט אחד של צמד הספריות שלי הבהיר לי שהמצב גרוע משחשבתי, שלא לומר, חשוך מרפא. פסק הדין שלהן היה שיש "לחזור לשורשים", כלומר לצבוע בחזרה לחום כהה, לעשות restart לשיער ולגזור…הרבה. 3 שעות מאוחר יותר, כבר נראיתי יותר כמו עצמי מאשר כמו אחת המטופלות שלי בלשכת הרווחה (ולא שיש לי משהו נגד בלונדיניות עם שורשים שחורים צבועים).

בשבת בערב זכתה בכוכב נולד מישהי שאנחנו לא מכירים כי לא היינו פה כשהתוכנית שודרה. במקביל התנהלה הפגנת מחאה בת"א, כ"כ ישראל – מצד אחד כוכב נולד מצד שני, מנהיג נפל.

כמה ימים אחרי ואני בדרכי לשיינקין עם חברות. עוברת ליד המאהל הענקי ברוטשילד, שעד עכשיו רק שמעתי עליו וראיתי אותו בטלויזיה ומתחילה לתפוס את גודל המחאה ואת התקופה המעניינת אליה נקלענו פה בארץ. שמלת מעצבים אחת, ארוחת בוקר מאוחרת ב"בנדיקט", גרניטה צוננת ושיטוט בין החנויות רק כדי שיידבק בי קצת מעפר העיר ואני שוב בדרך לכפ"ס, הילדים לא ראו אותי כל היום  ובערב אנחנו מוזמנים לחתונה וצריך לבדוק את התגובות שגורפת השמלה שקניתי הבוקר.

הימים נוקפים להם בין בריכה מלאת ילדים ופיפי במחיר מופקע, ים מלוכלך אך מהפנט, נקי ממדוזות בחינם,אבל עם בעיית חנייה, בילוי בחיק המשפחה, חברות בערבים, סרט אחד במחיר כרטיס מלא (מעל 40 ש"ח בשל העובדה שגם הזמנו באינטרנט) שמהמם את חושינו וגורם לנו לרצות להצטרף למחאה, העם ממשיך לדרוש צדק חברתי, קניות אימפולסיביות ב"סופר פארם" ביום לחברי לייף סטייל, קניות אימפולסיביות בכל יום אחר, חומוס, טחינה, צ'יפס, סלט, פילה דניס, סלטים חופשי לשולחן, ארוחת בוקר ב"מקס ברנר", מינוס חומוס ב"עלי קרוואן" וגם מינוס כלשהו בחשבון הבנק ויום הטיסה מגיע. לא ייאמן, איך הזמן טס…

אמא של אורן מזמינה את יוסי נהג הואן,שכן הפעם יש לנו כבר 160 ק"ג לא כולל תיקי יד. אמא שלי ממשיכה להסניף את לירי (פשוט יהלי כבר לא נותן שיסניפו אותו) ואנחנו מתחילים להוריד את המזוודות למטה.

בדרך לשדה יוסי מציע לילדים לשים דיסק שירי ילדים שנמצא ברשותו. אחרי "אין, אין, אין חגיגה" ועוד כמה שירים בעלי טקסטים גאוניים ומלאי תוכן מגיע לא אחר מאשר:"מי שטוב לו ושמח" ואני לא יכולה להחליט אחרי כל הימים שבילינו בארץ אם אני רוצה

למחוא כף/לרקוע ברגל/לצחוק או לצעוק היי הו". היו אלה 16 יום משפחתיים, חברתיים, חסרי מנוח, יקרים להפליא (תרתי משמע) שמילאו מצברים לשנה הקרובה וזה המקום להודות לכל מי שלקח חלק במלאכה:

לאמהות שלנו, שהפכו את ביתן וביתינו הישן, לביתנו שלנו לתקופה של שלושה שבועות, שהתכוננו לביקור, רכשו מגבות, מצעים, לחם קל ושניצל דק של טבעול, מילקי כיד המלך ומתוקים שסיפקו את יצר המתוק של אורן בלילה, על השינה המשותפת בלילה עם לירי, שאפשרה לנו לישון במשך 3 שבועות לילות מלאים ועל זמן האיכות שביליתם עם הילדים שחיו בחסך סבתות בעשרת החודשים האחרונים.

למשפחה המורחבת יותר – על פינוי הזמן והקדשתו לנו, על ההערכות, השעות המקוצרות בעבודה, הארוחות המשפחתיות וזמן האיכות,

לחברים שלנו – על כסאות הבטיחות לרכב, על הזמינות, על הטלפונים הרבים בניסיון לקבוע איתנו ועל החום והחיבוק הענק שנתתם לנו

 זה גם המקום להתנצל בפני מי שלא יכולנו הפעם להקדיש לו מספיק זמן ולהגיד שזה היה ממש קצר ולא שלא רצינו, לא הספקנו הפעם…

. וכמו שאומר בסוף השיר ולזה אני ממש מתחברת:" ועכשיו נתחיל הכל מהתחלה…"

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.