שטיח אדום למתחילים

בחורה עם מחשב נייד

חודש מאי הוא חודש מלא ארועים פה בעיירה הציורית סינגפור. רק חזרנו מקרבי ב-3/5 וכמה ימים אח"כ כבר היה פה טקס יום הזכרון. שבוע רדף שבוע, בגן של הילדים התפרסם ספר הבישול שכלל מתכונים "יהודיים" של כל ילדי הגן,אך בעיקר כלל גרסאות שונות לקוגל ועשרות ורסיות של עוגת שוקולד, שלא ידעתי עד לפרסום הספר שהיא נכללת תחת הכותרת: אוכל יהודי מסורתי…אולי במטבח של אמא של יובל המבולבל….

ביום העצמאות האמיתי של ישראל התארגנה פה למטה בקונדו התאספות של הרבה מהמשפחות הישראליות שישבו לשיחה על פיצוחים, עוגות, שתייה קלה ובירה. היה ערב ספונטני ונחמד עם הרבה חוש הומור.

עוד שבוע חלף והגענו לרגע שרבים ורבות מחכים לו – חגיגות יום העצמאות למדינת ישראל. זהו ארוע שנתי שהתקיים השנה במלון יוקרתי בעירבנוכחות אנשי מפתח בקהילה, המזמינים את השגרירים הזרים ואנשי משרד החוץ הסינגפורי לקוקטייל פרטי עם כללי לבוש נוקשים שלא היו אפילו בחתונה שלי.

הגברים לבשו כולם (חוץ מאורן) חליפות והיו מעונבים והנשים לבשו כולן שמלות ערב (רובן שחורות) והיו מסורקות ומאופרות למשעי.

הארוע התקיים בין 19:00 ל – 21:00, ממש כמו מסיבת כיתה בכיתה ה' 2, מכוניות שרד עם דגלי מדינות חנו בכניסה והאווירה הכללית היתה קוסמופוליטית עלא צילומי קליפ ל"אצלנו בחצר". אורן (שהתעקש שלא ללבוש ג'קט ורק בדקה ה- 90 נאות לעטות על גופו חולצת צאוורון עם שרוול ארוך וטוב שכך) ואני (שלא לבשתי שחור, אלא שמלת ערב שבטעות נכנסה למכולה רק בגלל שאת הצד שלה בארון לא הספקתי למיין) הרגשנו כמו סלבס סוג ב', כאלה לא ממש מוכרים, שהוזמנו לאיזו פרימיירה עם שטיח אדום.

האולם היה מלא מפה לפה. נשים בשמלות ערב, לצד נשים בסארים עם תכשיטים הודיים מרהיבים, גברים מלוכסני עיניים לצד כהיי עור, אירופאים לצד אסייתיים, אבל כולם בלי יוצא מהכלל לבשו חליפות…!

אורן היה עסוק בייצור בדיחות ובניסיון בלתי פוסק להזכיר לי כמה אנחנו שווים לא פחות, אם לא יותר, מכל האחרים פה באולם…הנשמה….שנים של טיפול פסיכולוגי לא עזרו, אבל אורן עדיין בשלו, מנסה להזכיר לי את ערכי…

נאום אחד של השגרירה, ההמנון הסינפורי ואז, "התקווה". כמו רקוויום ליד ההמנון הסינגפורי העולץ. אם ישמיעו אותו לאדם דיכאוני, הוא בטוח לוחץ על ההדק….לא הגיע הזמן לשנות קצת? אני בטוחה שמירי מסיקה תשמח לשבת עם קרן פלס ולכתוב לנו אחד חדש…משהו בסגנון "לשם", יכול להתאים…

אחרי ההמנון נפתחו המזנונים. מה אני אגיד לכם…מאז שחברי התחתנו לא אכלתי אוכל חתונות שכזה…דגים לצד ירקות נבולים שהתביישו להיישיר מבטם לשלט שאמר "אנטי פסטי", תפו"א מבושלים, שנראו חיים לחלוטין, "בלונדיניים" כמו קובי פרץ, עלי גפן, שאורן היה מוכן להישבע שהגיעו משיראל במנות קרב, קישים קטנים מידי, דוכן פלאפל עם פיתות גמדיות וחומוס וטחינה שנראו כמו אחים תאומים – אותו צבע, מרדם וטעם אנמיים ורחוקים מהמקור כמו שסינגפור רחוקה מישראל.

הקינוחים, למרות שלא היו צריכים להיות פרווה (כי הרי ה"ארוחה" היתה חלבית) הרגישו ככה. קרם ברולה שהזכיר יותר דני וניל שעבר הלחמת שיער, עוגת יומולדת למדינה בצבעי מאכל כחול לבן וחנק, אבטיח צהוב, ועוד כמה מזטים בטעמי תות ומנגו רדיואקטיביים.

אבל הרי לא באנו בשביל האוכל, אלא בשביל החוויה, המינגלינג הישן והטוב וההתחככות בשועי עולם, אם אפשר לקרוא למנהלת ביה"ס היהויד, מיס אן, כך…

בשעה 21:00 כמעט ושמו מוסיקת "לכו הביתה", אבל היתה הרגשה שהתעריף על האולם עומד לעלות ושדי כבר עם הפנטה בכוסות שמפניה. יצאנו החוצה כדי לגלות שאפשר להצטלם ולקבל את התמונה במקום. 3 תמונות מאוחר יותר ועוד שתי סימניות , מזכרת מהארוע, התחלנו לצעוד הביתה (כי הכרכרה כבר מזמן הפכה לדלעת והצטרפה לאחיה, ירקות האנטי פסטי, מהפסקה למעלה).

אני, שעד עכשיו היה לי נוח בנעלי העקב הנמוכות שלי, חזרתי הביתה ונוכחתי שוב, ש"נעלי יציאה" לעולם לא תהיינה נעלי הליכה, לא משנה כמה נוחות הן היו בעמידה. ברגליים מיובלות ואחרי שנפטרי מהשמלה ומהמחטב שמתחתיה (ברידג'יט ג'ונס או לא?), כשלתי לעבר האמבטיה כדי להיפטר מהאיפור ולחזור להיות הסינדרלה מהבלוק (53B).

ביום למחרת, היום, חגגו פה את vesak day, יום ההולדת לבודהה. וכמובן שילדיי, תלמידי הגן היהודי היחידי בסינגפור, היו בחופש, עסוקים בהדלקת קטורות והעלאת מנחות במקדש המקומי, בריכת הבית שלנו. אין ספק שיום ההולדת לבודהה, יד ימינו וחברו הטוב של אלוהי היהודים, הוא נקודת ציון בלוח השנה היהודי, אחד החגים החשובים אם לא ה…וכיאה לכזה הזמנו חברים ופתחנו שולחן על טהרת הפסטה והשניצלים ברחבת הבריכה. בערב השלמנו את המלאכה ב"טוני רומנס" בריבס שעוד לא התעכלו לי בקיבה ואני תוהה אם אי פעם ישלימו לגמרי את פעולת העיכול (או אולי יטיילו לי בקיבה 7 שנים כמו מסטיק…?!?)

זהו, מחר יום רביעי, בחזרה לגן עד לסופ"ש העמוס לעייפה הבא עלינו לטובה.

שיהיה לכולנו המשך שבוע טוב ושוב, יומולדת שמח לבודהה מכולנו כאן בבלוק.

כאן פז ארבל, על תקן עיתונאית חוקרת בחגיגות יום ההולדת ה- 63 למדינת ישראל ובכלל, סינגפור.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.