דייט מטריף

איזה דייט זה, היא תוקעת את הסטייק כאילו ה B12 שלה בגבול התחתון של הכנרת. עכשיו לך תסביר לטורפת הזו שזה לא זה..

בחורה עם מחשב נייד

 

כששינייך ננעצו באומצה אומצה אומצה, יכולתי לדמיין אותך כלביאה גאה בסוואנה האינסופית. את ואני בארוחת ערב רומנטית, מממשים פגישה ראשונה לאחר שיחת טלפון אחת ושלושה אימיילים מסקרנים.

מסעדה די נחמדה, לא המונית מידי, את ואומצתך מריירות אחת על השנייה כמנסות להכניע בנוק אאוט. "אולי סלט?" הצעתי בנימוס, אבל את המשכת בשלך. נוגסת, חותכת, כמעט ללא עזרת סכין, בנתח הבשר הצרוב פסים פסים. לרגע נדמה היה, כאילו את איש טליבאן שעושה שפטים בדגל ארצות הברית.

מצד אחד, זה הביע פתיחות מצידך והצהרה כי את מרגישה עימי בבית, בנוחות, בטבעיות. מצד שני, הטבעיות הייתה כמו לקוחה מסרט של ה"נשיונל ג'יאוגרפיק", בימים שהצלמים עוד העזו להתקרב אל תוך להקת אריות ולא כפי שהם היום, כוסיות, מצלמים ממרחק של חצי יבשת באמצעות זום של האבל.

"מפית?" ניסיתי, אך את, בעדינות מינימאליסטית, העדפת לנגב את זווית הפה הרטוב שלך עם פרק היד. זה היה ממש מגעיל, איזה דייט זה, תוקעת את הסטייק כאילו ה B12 שלך בגבול התחתון של הכנרת וכמובן, איך לא חשבתי על זה קודם, שאלוהים יסלח לך, מרימה את כל המסעדה בגרעפס שתושבי שדרות היו מכחילים בעטיו.

"תקשיבי, אני לא רוצה להעליב אותך חס וחלילה, אבל אני חושב שכדאי שאלך, זה..זה..לא ילך בינינו, הפערים גדולים מידי".

היא שיהקה קלות וחבטה לעצמה על החזה פעמיים עד שהשיהוק פסק. "למה? זה משהו שאמרתי?" ספק שאלה, ספק נהמה.

"לא, לא, זו לא את, זה אני," במצוקתי הרבה עברתי לצטט אחרים, "זה אני, רק אני, האחד שסגד ליופייך, שנתן את הכל בשבילך ושברת את ליבו בלכתך. זה אני.."

"משורר..אני אוהבת.."

מזה בדיוק חששתי, הנה היא טורפת אותי ומעשירה לה את הארוחה בתוסף חלבון אורגני.

את הארוחה המרירה הזו הצלחתי לסיים בחיים ובאמת נפרדנו, לא שחס וחלילה היינו יחד, אבל נפרדו דרכינו. היא, אלוהים יודע לאן, אולי לאיזו סוואנה ואני להרגלים המשונים שלי.

לאחר שש שנים, כשכבר התחתנתי ונולדו לי ולרעייתי ציפורה, הבנות דנה, קמה ונמה ביקרנו בספארי. שבת כזו, רגילה. ראינו את הקופים, זרקנו ביסלי לפילים שהיו נחמדים ואכלו אפילו את השקיות, הצטלמנו עם ינשוף. כל הדברים הנחמדים שהורים עושים עם ילדים.

בסוף, לקראת היציאה, עשינו את הסיבוב הידוע בחלק של האריות.

אישתי נהגה. תשמעו, יתכן שאני הוזה, אבל אני מוכן לחתום שראיתי את הטורפת מהמסעדה לפני שש שנים, מרביצה וואחד חרופ יחד עם כל חבורת העצלנים שם בספארי. רציתי להראות אותה לאישתי, אבל..נו..החמודה שלי ממש חסרת מעוף, כשהיא נוהגת, היא לא מוכנה להסיט את המקור שלה לשום מקום אחר.