הבלוג של מתנחלות ברשת

mitnachlot

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים... +עוד

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים מפרידים בסך הכל 50 קילומטרים אבל אלו ה-50 קילומטרים הכי ארוכים ומרוחקים בעולם. ואולי זאת רק תחושה, אולי אם נמצא את השביל הנכון נצליח לחבר בין הים להר. מתנחלות ברשת הוא ניסיון לסלול את אותו השביל. לא לטשטש, לא לבלף, רק לספר את הדברים כמו שהם. חמש נשים, חמישה סיפורים, חמש מאות מליון התמודדויות, כשברקע כל הזמן הרי יהודה ושומרון. הם שם והם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. מתנחלות ברשת זה רק חצי מהשביל, מתנחלות ברשת בסלונה זה השביל במלואו. מחציתו היורדת מההר ומחציתו השנייה עולה מן הים. שם באמצע הדרך בין הים להר נמצא לו הקו הירוק זה שהופך אותנו "למתנחלות" ואת נשות סלונה "לתל אביביות". אולי כשנגיע אליו נגלה, שהוא יכול להפוך לקו שמפריד רק בין הדעות שלנו ולא לקו שמפריד בינינו. תודה גדולה על האפשרות. חמש נשים, חמישה סיפורי חיים, שחברו יחדיו כדי לעשות את מה שהן עושות הכי טוב - לדבר. לבלוג: http://mitnachlot.co.il

עדכונים:

פוסטים: 184

החל מנובמבר 2012

אמרו לי שהבירוקרטיה רודפת אותנו לכל מקום בחיים. אבל לא ידעתי שזה נמשך גם אחרי שאנחנו מתים,
בזמן שאנו מתאבלים על מות אדם כל כך קרוב אלינו;

מאת: הילה לוקסנבורג, 28, מנהלת מערך הסיורים של מועצת יש”ע.

לדאוג למודעות אבל, להביא את תעודת הפטירה, לדאוג לרישיון קבורה, לדאוג לחלקת קבר במקום בו ביקש המנוח להיקבר, לקבל תשובה מנציג חברה קדישא שאין חלקות קבר פנויות בבית העלמין המדובר, לחשוב על “קשרים” שאולי יש לנו באותו בית עלמין ויכולים לסייע, לאחר שנמצאו “קשרים” לגלות שפתאום בעצם כן יש חלקת קבר פנויה תמורת תשלום כמובן ,לדאוג לסכומי עתק על מנת לממן אותה ולבסוף לשלוח מישהו באופן אישי לנציג חברה קדישא על מנת להסדיר את התשלום ואת סידור ההלוויה.

חשבנו שהבירוקרטיה מאחורינו ושסוף סוף אפשר פשוט להתאבל על סבא שכל כך אהבנו.
אז חשבנו.
“אי אפשר לקבוע את הלוויה” הודיע לנו איש חברא קדישא, “עד שתעבירו לי אישור חתום מרב היישוב שלכם, שהמנוח היה אדם דתי”.

את הכל הייתי מוכנה לקבל בסבלנות. את הנסיעות להשגת כל הטפסים הדרושים, את הנסיעה שארכה שעתיים וחצי לנציג חברה קדישא על מנת לבצע חיוב באשראי כיוון שלא ניתן לעשות זאת טלפונית. גם על עשרות אלפי השקלים שלקחו מאיתנו בחמדנות הייתי יכולה להבליג.
אבל אישור שהמנוח היה אדם דתי?? זה כבר היה יותר מדי בשבילי.
לא העליתי על דעתי אפילו שבמדינת ישראל היום ישנן חלקות קבורה שונות לדתיים ולאלו שאינם דתיים.

כואבת ונסערת החלטתי לחקור את העניין ולא להרפות ממנו.
מיד בסיום השבעה פניתי לאחד מגדולי רבני הציונות הדתית. איש יקר שאני מאד מעריכה. הרגשתי שאני מוכרחה לשמוע מפיו מהו המקור ההלכתי, אם ישנו כזה, לאותה הפרדה שפלה בין חלקות הקבורה, ולשמוע את דעתו בנושא. האמת, שבעיקר מה שרציתי כנראה זה שהוא ירגיע, ואפילו במעט, את הסערה הגדולה שהעניין חולל בי.

את שיחת הטלפון הזו סיימתי זועמת וכואבת אפילו יותר.

הביסוס ההלכתי לעניין, כפי שהוסבר לי, הוא משפט מתוך מסכת סנהדרין בו נאמר כי “אין קוברים רשע אצל צדיק”. האנלוגיה שנוצרה היום, הלכה למעשה, בין הרשע לאדם הלא דתי ובין הצדיק לשומר השבת גרמה לי זעזוע עמוק.

מי שמכם, חברת חברה קדישא, לקבוע מיהו צדיק ומיהו רשע?
באיזו צורה ניתן למדוד את מידת דתיותו של אדם? האם רבני היישובים והערים בארץ מחזיקים “דתומטר” על פיו הם נדרשים לקבוע באיזו חלקה ניקבר?
ואם האדם, רגע לפני מותו, החליט לחזור בתשובה?
איך הפכה שמירת השבת לגורם המשפיע על זכותנו הבסיסית לקבורה?
איך אפילו במותנו מעיזים אנשים לקטלג אותנו?
והשאלה הגדולה ביותר בעיני היא איך אנחנו יושבים ושותקים??

סבא יקר שלי,
השבוע נפרדתי ממך בכאב גדול.
היית לי כמו אב, כמו חבר ותמיד תמשיך להיות לי מורה דרך.
תמיד לימדת אותי לכבד כל אדם באשר הוא, לראות את האור בכל אחד ואחד.
מעולם לא שפטת אותי, גם כשמעדתי ופישלתי.
לא אשכח את היום בו ישבתי איתך במרפסת על כוס קפה וסיפרתי לך שהחלטתי לעזוב את העולם הדתי. חייכת אלי חיוך גדול, חיבקת אותי כמו שרק אתה יודע ולחשת לי באוזן: “הילה, הדבר היחידי שחשוב זה להיות בן אדם. כל השאר שטויות. אני אוהב אותך”.
ובאמת אהבת אותנו, תמיד, ללא תנאים, בדיוק כמו שאנחנו.

סבא, החלטתי לא לשתוק. למענך ולמען כולנו.
אני עומדת היום ומתביישת.
מתביישת באנשים שבשם דת ישראל מפרידים בינינו, אפילו לאחר מותנו.
מתביישת על שלא למדנו כלום.
מתביישת על שאנו כחברה מאפשרים לדבר כזה לקרות.

ואני יודעת סבא, שאתה מתבייש יחד איתי.

מתוך הבלוג: “מתנחלות ברשת”

עוד מהבלוג של מתנחלות ברשת

תצוגה מקדימה

לפעמים החירות בוחרת בך

כרמי אור, בת 35, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), גרה ביקיר שבשומרון, מאמנת כלכלית ואוהבת את התכנית האלוקית באשר היא... חירות היא בחירה. לא תמיד בוחרים בה, לפעמים היא בוחרת אותך, ואת רק צריכה לקחת את ההזדמנות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

המטפחת הבלתי רלוונטית בעליל

הפוסט שלפניכם נכתב ב-2013 על ידי נעמה הנקין. אמש נרצחו נעמה ובעלה איתם בפיגוע ירי והותירו ארבעה ילדים יתומים. יהי זכרם ברוך. שוב אני מתארגנת לנסוע לפגישת עבודה בתל-אביב, שוב פותחת את הארון כדי להתלבט בפעם המאה מה ללבוש...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

עוד יום של חול וצל

כרמי אור  בת 37, אמא לשלושה בנים, גרה ביקיר שבשומרון, מאמנת כלכלית. השעון מצלצל כרגיל חמש וחצי בבוקר. הרוטינה של 'מודה אני', להפעיל חימום במקלחת, להוציא את...

תגובות

פורסם לפני 3 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה