הבלוג של מתנחלות ברשת

mitnachlot

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים... +עוד

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים מפרידים בסך הכל 50 קילומטרים אבל אלו ה-50 קילומטרים הכי ארוכים ומרוחקים בעולם. ואולי זאת רק תחושה, אולי אם נמצא את השביל הנכון נצליח לחבר בין הים להר. מתנחלות ברשת הוא ניסיון לסלול את אותו השביל. לא לטשטש, לא לבלף, רק לספר את הדברים כמו שהם. חמש נשים, חמישה סיפורים, חמש מאות מליון התמודדויות, כשברקע כל הזמן הרי יהודה ושומרון. הם שם והם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. מתנחלות ברשת זה רק חצי מהשביל, מתנחלות ברשת בסלונה זה השביל במלואו. מחציתו היורדת מההר ומחציתו השנייה עולה מן הים. שם באמצע הדרך בין הים להר נמצא לו הקו הירוק זה שהופך אותנו "למתנחלות" ואת נשות סלונה "לתל אביביות". אולי כשנגיע אליו נגלה, שהוא יכול להפוך לקו שמפריד רק בין הדעות שלנו ולא לקו שמפריד בינינו. תודה גדולה על האפשרות. חמש נשים, חמישה סיפורי חיים, שחברו יחדיו כדי לעשות את מה שהן עושות הכי טוב - לדבר. לבלוג: http://mitnachlot.co.il

עדכונים:

פוסטים: 180

החל מנובמבר 2012

רבע שעה לפני הבית, אורות אדומים, אמבולנסים, רכבים צבאיים. אני, ילדת אינתיפאדת אלפיים יודעת כבר מה זה אומר, אתה בן 8, עוד מעט 9, במושב האחורי עוד מזמר

11/12/2018

כבר עברו כמעט 24 שעות מאז נסעתי סוף סוף בוואדי חראמיה הביתה, בחושך, עם ילד אחד מאחור, ושמעתי בגלי צה”ל את השדרן: “ובינתיים, בשורות טובות מבית החולים ‘שערי צדק’ – כתבנו מוסר שהתינוק של הפצועה בשבוע ה-31 להריונה, יולד בהצלחה” (ציטוט לא מדויק). הפיזיותרפיסטית שבתוכי תהתה מי מהמאזינים מבין מה המשמעות של לידה בשבוע 31, ואיך אפשר לבשר זאת בכזו אופטימיות. ומה עם האמא. ומה עם האבא. ומה עם הפצועים האחרים ונפגעי ההלם, ומה עם בני הבכור שכמעט והיה עד לראשונה בחייו לפיגוע ירי.

שירה איש רן, הפצועה בפיגוע הירי, ביום חתונתה (צילום מסך מיוטיוב)שירה איש רן, הפצועה בפיגוע הירי, ביום חתונתה (צילום מסך מיוטיוב)

עכשיו אני שוב בדרך, בחושך, נוסעת מהכיוון השני של ציר 60, דרך חווארה, כי זאת הדרך הביתה מסבא וסבתא, כבר יודעת שכולם יודעים שהמצב של התינוק יבדל”א, לא מזהיר, והלב כואב עדיין. הפעם שלושת ילדיי מאחור, חגורים, הדלתות נעולות, ואני מתלבטת בדרך האם יספיק שאצעק “ראש למטה!”, או שיהיה עליי להסתובב ולפתוח להם חגורות; והאם מוסרי לבקש מהגדול לפתוח לקטנה או שזה מהלך שנדון לכישלון וימיט עליו ייסוריי מצפון לנצח אם אטיל עליו את המשימה.
למרבה השמחה והצער, למחרת אסון כמו שהיה אתמול- הדרכים מלאות בצבא ומחסומים שמרגיעים אותי למצב חשדנות זהירה בלבד.

התחושות מחזירות אותי לגיל 14, 15, 16  - אינתיפאדת אל-אקצה, שנים בהן לא היתה שגרה ולא היה בטחון ולא הפסקנו לתהות – מתי תורי. והתכוננו, וחישבנו טוב טוב מה נשאיר אחרינו, אילו כתבים עליי להשמיד עכשיו שלא יהיו בושות כשימצאו אותם אחרי לכתי הטראגי. דמיינו איך כולם יבכו, גם המנהלת, גם ההוא שאנחנו דלוקות עליו, ואיזה דברים יפים יגידו עלינו ואת הצחוקים בשבעה. זה לא היה דמיון פרוע, זה היה כל כך קרוב למציאות, כמו שמתכננים איך ועם מי נצא בחופש בגדול למחנה ולסמינריון הדרכה ולקייטנת איל”ן.

אלא שאז, אף פעם, ההגה לא היה בידיים שלי. והיום, מה שאשאיר אחריי אם חלילה אלך, נו, היום אני לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה בלי שיעבור רעד בגופי, ומה שאני עלולה לאבד… לא רוצה להעלות על הכתב. כמו אז, אלף תרחישים אפשריים מתגלגלים בראש בניסיון להיות מוכנה, אבל אין כאן שום התרגשות ילדותית מאפקט הרואי שיהיה לאסון, רק מתח מפני הלא-בלתי-נודע, ואמונה שגם זה יעבור. בתקווה שלא יעבור אל הילדים.

רחלי ריין ובנה (אלבום פרטי)רחלי ריין ובנה (אלבום פרטי)

נר שמיני של חנוכה
חוזרים מירושלים
מהמחזמר “צלילי המוזיקה”
שראיתי כבר פעמיים.
לך זאת פעם ראשונה
ואתה עדיין נרגש,
הצגה מקצועית, וישבנו
בשורה הראשונה ממש.
מצאתי ביוטיוב את פס-הקול
של ההפקה מתשעים וחמש
עם חני נחמיאס, וכל הדרך שרנו
בקולי קולות בלי להתבייש.
רבע שעה לפני הבית,
אורות אדומים, מאטים
ארבעה אמבולנסים, רכבים צבאיים
ולוחמים אל הצומת רצים.
אני, ילדת אינתיפאדת אלפיים
יודעת כבר מה זה אומר,
אתה בן 8, עוד מעט 9,
במושב האחורי עוד מזמר.
אני מנסה לברר אם נוכל
להמשיך בנסיעה בקרוב
איך עושים את זה בלי להפחיד גם אותך?
כבר הבנת שמשהו לא טוב.
בשמשה הקדמית דלתות נפתחות,
אלונקה מוכנסת פנימה,
באלפיים היה בזה משהו מסעיר,
אבל היום אני אמא.
אתה סקרן ושואל שאלות נבונות
ומקשיב ומביע דעה,
מסבירה בצורה עניינית ומרוככת
מה שאולי קרה.
אני לא מסבירה שלולא התעכבנו
בשתי דקות, לא יותר,
יכולנו אנחנו עכשיו להיות
באמבולנס הממהר.
נתחיל בשיעור הראשון, בני הקט,
כמו בכל התחלה,
כשקוראים מתחילים באל”ף-בי”ת,
כשיורים מתחילים בתפילה.
כעבור שעה הציר נפתח,
אני מתחילה בנסיעה,
אתה גמור מעייפות והתבגרות
מהירה מדי, תוך שעה.
איך עושים שלא תהפוך גם אתה
לילד-פוסט-טראומת-שטחים?
תום של ילדות ושינה מתוקה,
דברים שאותי משמחים.

עוד מהבלוג של מתנחלות ברשת

תצוגה מקדימה

לפעמים החירות בוחרת בך

כרמי אור, בת 35, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), גרה ביקיר שבשומרון, מאמנת כלכלית ואוהבת את התכנית האלוקית באשר היא... חירות היא בחירה. לא תמיד בוחרים בה, לפעמים היא בוחרת אותך, ואת רק צריכה לקחת את ההזדמנות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

קבורה לדתיים בלבד

אמרו לי שהבירוקרטיה רודפת אותנו לכל מקום בחיים. אבל לא ידעתי שזה נמשך גם אחרי שאנחנו מתים, בזמן שאנו מתאבלים על מות אדם כל כך קרוב אלינו; מאת: הילה לוקסנבורג, 28, מנהלת מערך הסיורים של מועצת יש"ע. לדאוג למודעות...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

המטפחת הבלתי רלוונטית בעליל

הפוסט שלפניכם נכתב ב-2013 על ידי נעמה הנקין. אמש נרצחו נעמה ובעלה איתם בפיגוע ירי והותירו ארבעה ילדים יתומים. יהי זכרם ברוך. שוב אני מתארגנת לנסוע לפגישת עבודה בתל-אביב, שוב פותחת את הארון כדי להתלבט בפעם המאה מה ללבוש...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה