הבלוג של מתנחלות ברשת

mitnachlot

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים... +עוד

מתנחלות ברשת נולד מתוך מחשבה שהמתנחלות על ההר שצופה מערבה, חיות בתחושה של "הושט היד וגע בם". הנה שם למרגלות ההר פרושה לה ארץ. ארץ אהובה, משפחה אהובה. אך היד המושטת נשארת לה שם באוויר "בדממה בוטחת מצווים עצור". בין ההר לים מפרידים בסך הכל 50 קילומטרים אבל אלו ה-50 קילומטרים הכי ארוכים ומרוחקים בעולם. ואולי זאת רק תחושה, אולי אם נמצא את השביל הנכון נצליח לחבר בין הים להר. מתנחלות ברשת הוא ניסיון לסלול את אותו השביל. לא לטשטש, לא לבלף, רק לספר את הדברים כמו שהם. חמש נשים, חמישה סיפורים, חמש מאות מליון התמודדויות, כשברקע כל הזמן הרי יהודה ושומרון. הם שם והם חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו. מתנחלות ברשת זה רק חצי מהשביל, מתנחלות ברשת בסלונה זה השביל במלואו. מחציתו היורדת מההר ומחציתו השנייה עולה מן הים. שם באמצע הדרך בין הים להר נמצא לו הקו הירוק זה שהופך אותנו "למתנחלות" ואת נשות סלונה "לתל אביביות". אולי כשנגיע אליו נגלה, שהוא יכול להפוך לקו שמפריד רק בין הדעות שלנו ולא לקו שמפריד בינינו. תודה גדולה על האפשרות. חמש נשים, חמישה סיפורי חיים, שחברו יחדיו כדי לעשות את מה שהן עושות הכי טוב - לדבר. לבלוג: http://mitnachlot.co.il

עדכונים:

פוסטים: 170

עוקבים: 24

החל מנובמבר 2012

רחלי סקמסקי

בת 32 נשואה +5, גרה בטלמון.

לאסוף את עצמך ולהתחיל שוב…

יש מצבים בחיים שמחייבים אותך לעשות כמו ה-waze ולחשב מסלול מחדש. אובדן של אדם קרוב הוא אחד מהם.

בגיל 18 וחצי חשבתי שיש לי את כל החיים מתוכננים לפרטי פרטים, ידעתי שאני הולכת להתחתן עם אדם שאני אוהבת וביחד נחיה באיזה גבעה שהקמנו עם עדר כבשים. הוא יהיה אחראי על התחזוק של הכבשים ואני אכין גבינות ואגדל ילדים (לפחות 8). נהיה מגניבים כאלה שלא מוכנים להקשיב למוסכמות חברתיות ונפרוץ גבולות.

בגיל 18 וחצי הרחתי את החופש. עמדתי לסיים שרות לאומי ולהינשא לאדם שאני אוהבת, יחד כבר חשבנו איך ייראה ביתנו, איך תראה השבת, ואיך החגים, הטיולים…

הוא היה גדול ממני ב-4 שנים, כבר אחרי צבא, עם עבודה מסודרת, הבטיח לדאוג לי ושלא יחסר לי דבר אם רק אגיד כן להצעת הנישואים. לעולם לא עברה בי מחשבה שמשהו יכול להשתבש, כי ככה זה כשאת בת 18 וחצי, הכל סבבה, הכל צ’יל. בגיל הזה לא ידעתי טרגדיות, לא פתחתי עיתונים ולא הקשבתי לחדשות, תמיד הצחיקו אותי המבוגרים שאיך שהם שומעים את הפתיח של החדשות אוטומטית היד שלהם מגבירה את הווליום.

חברה הכירה בינינו. “יש לי בחור שהייתי אמורה להיפגש אתו אבל אחרי השיחה הטלפונית נראה לי שהוא יותר מתאים לך מאשר לי…”.

אחרי שעתיים נפגשנו. הוא אסף אותי עם טנדר וכובע רחב שוליים, הלכנו לשבת בבית קפה, וכשהוא יצא מהרכב פתאום ראיתי כמה גבוה הוא – 1.84 לננסית שכמותי. כשהתיישבנו הזמנתי דיאט קולה (כמו שתרגלו איתי הבנות בדירת השירות), השיחה קלחה וקליק מהסרטים נוצר. אחרי חודש אינטנסיבי התארסנו.

הווארט נקבע ליום שני ולא הייתה מאושרת ממני.

באותו שבוע של הווארט קבענו ללכת ביום שישי לטיול סנפלינג (האהבה הראשונה שלו. אני הייתי השנייה). בסוף הוא יצא עם חברים ואני נשארתי בבית לאפס את ההורים שלי, שהיו המומים מזה שהתארסתי עם בחור תוך חודש.

15 דקות לפני שבת קיבלתי את הבשורה המרה הראשונה בחיי: הייתה תאונה. נפל עליו סלע. על הראש. מגובה רב. הוא פצוע קשה, והוא מובל במסוק ברגעים אלו לחדר ניתוח. תתפללי.

אני לא זוכרת הרבה מהשבת הזאת חוץ מזה שלא היה אפשר לדבר איתי בכלל. מה גם שלא הבנתי את חומרת העניין.

עברו תשעה חודשים שבהם אני מלווה את אהוב לבי פגוע הראש, שלאט לאט, בצעדים קטנים, הגוף שלו התחזק. אבל את הראש לא היה ניתן לשקם.

אחרי תשעה חודשים שבהם נקשרתי מאוד למשפחתו, הם וגם משפחתי וחבריי התחננו שאני אמשיך הלאה. שאין לי מה לעשות יותר לצדו.

אבל לא יכולתי לעזוב. לא יכולתי לחשוב בכלל לצאת עם בחור אחר.

יום אחד, כשבאתי לבקר במחלקה, היינו לבד. התבוננתי לו בעיניים ואז שאלתי אותו: “אתה מזהה אותי??? יש לי מה לעשות פה בכלל????”

הוא הפנה את מבטו המזוגג לעבר הדלת, ובכך ענה לי.

בגיל 19 מצאתי את עצמי ללא כיוון בחיים, ללא משהו שיחזיק אותי (הנסיעות אליו למחלקה מילאו לי זמן רב). ללא טעם.

הבחור הראשון שיצאתי אתו היה מסכן ממש. איך שנפגשנו מיד בכיתי. סיפרתי לו הכל. הרגשתי שאני בוגדת, שאני לא בסדר. אחרי חצי שעה הוא סיכם את הפגישה בכך שנראה לו שאני לא מוכנה.

עם הבחור השני שאתו נפגשתי, התאפקתי חצי שעה עד ששוב פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכל.

וככה המשכתי לצאת. בהתחלה בכל בחור שיצאתי חיפשתי אותו, או קווים דומים לו.

אחרי שנתיים אבי נפטר וליבי ספג פגיעה נוספת.

יש קטע שקראתי בספר הארי פוטר, שבו מתוארת חיה שרק אנשים שמישהו קרוב אליהם נפטר מסוגלים לראות אותה. האבדות שחוויתי עיצבו אותי להיות מי שאני.

כשחברות באוניברסיטה בכו על ציון נכשל, אני בכיתי על דברים שמצדיקים דמעות.

האני של 18 וחצי היה פזיז, חסר פחד וחסר מעצורים. הייתי רוח סערה, ועבדתי כל הזמן על טורבו.

האני של גיל 21 היה רגיש ללב האדם ומלא חמלה, מודה כל יום על מה שיש וחושש למה שהכי יקר בחיים – האנשים שסובבים אותי. נהייתי אחת שמרבה לסלוח כי חבל לבזבז את הזמן בלריב.

לכן זה לא הפתיע אותי במיוחד כשמצאתי את עצמי עומדת מתחת לחופה בגיל 22 עם בחור שהוא ההיפך הגמור ממנו (הארוס), כי גם אני הייתי ההיפך הגמור של עצמי.

עוד מהבלוג של מתנחלות ברשת

תצוגה מקדימה

לפעמים החירות בוחרת בך

כרמי אור, בת 35, אמא לשלושה בנים מתבגרים מדהימים (לא משוחדת בכלל), גרה ביקיר שבשומרון, מאמנת כלכלית ואוהבת את התכנית האלוקית באשר היא... חירות היא בחירה. לא תמיד בוחרים בה, לפעמים היא בוחרת אותך, ואת רק צריכה לקחת את ההזדמנות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

קבורה לדתיים בלבד

אמרו לי שהבירוקרטיה רודפת אותנו לכל מקום בחיים. אבל לא ידעתי שזה נמשך גם אחרי שאנחנו מתים, בזמן שאנו מתאבלים על מות אדם כל כך קרוב אלינו; מאת: הילה לוקסנבורג, 28, מנהלת מערך הסיורים של מועצת יש"ע. לדאוג למודעות...

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

המטפחת הבלתי רלוונטית בעליל

הפוסט שלפניכם נכתב ב-2013 על ידי נעמה הנקין. אמש נרצחו נעמה ובעלה איתם בפיגוע ירי והותירו ארבעה ילדים יתומים. יהי זכרם ברוך. שוב אני מתארגנת לנסוע לפגישת עבודה בתל-אביב, שוב פותחת את הארון כדי להתלבט בפעם המאה מה ללבוש...

תגובות

תגיות:

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה