הבלוג של מירית וולך

עוטפת בארז

אמא אווזה לארבעה ילדים (בחמש שנים), גרה בנגב המערבי (עוטף עזה), חברת קיבוץ, נשואה ועובדת, מנסה לפנות בחיי גם מקום לעצמי

עדכונים:

פוסטים: 206

החל מיולי 2014

אני מאמינה גדולה באמירה על האמא הטובה, זו עם הילדים המחייכים והכביסה על הספה. אבל מסתבר שלפעמים הדרך לילד מחייך עוברת בספה ברת ישיבה

10/02/2015

אם יש משהו שאני לא מתחברת אליו זה טרנד המושלמות שפשט לאחרונה במחוזות הרשת.

אתם יודעים, כל ה”אמהות מבשלות יחד”, עם הארוחות שנראות כאילו שף פרטי עבד עליהם חצי יום, תמונות של הילדים משחקים בחדר ששום גרגר אבק לא נחת בו מעולם, שמלת פאר כתחפושת לצד שאלה אם רואים שזו הפעם הראשונה שהאמא תופרת והשיא – האבות האלה שעובדים, מבלים עם הילדים, מרדימים ואז עוד אופים עוגה מושלמת…

כשאני מצלמת את הילדים – הבלגן ברקע, והתמונה כן או לא תעלה לפייסבוק לפיי איך הילד יצא, ולא איך הסלון נראה.

אני באמת חושבת שהצבת הרף הגבוה הזה פוגעת בכולנו, ולא מאפשרת מקום לקשיים, מחדדת את הפער בין אנשים. היא הרסנית לא פחות מריטוש דוגמניות, כי האמא הסבירה דיה נשארת בתחושה שרק אצלה הילדים לא שומרים על סדר, רק אצלה בסוף היום הבגדים מטונפים, רק היא סבלה מדכאון אחרי לידה, רק בעלה לא יודע לבנות להם בית עץ משאריות בשעה הפנויה היחידה שיש לו בשבוע. טוב לא צומח מ”שואו אוף”…

מהצד השני, באמת שחשבתי שאנצל הפעם את חופשת הלידה לארגן את כל פינות הבית שלא נגעתי בהן יובלות. שבוע לכל חדר, חצי שעה עד שעה ביום. היה נשמע לי בקטנה.

כמובן שלא לקחתי בחשבון שיש גם שוטף, ושעם ארבעה פיצקים אין שבוע שאהיה רק עם התינוק בבית, כל שבוע יש לפחות לאחד מהם מחלה, או כמה תורים שונים, והבית כרגיל מוזנח.

בהתחלה חשבתי שרק אני מתחרפנת מהמצב, מהצעצועים על הרצפה, מהאין מקום מסודר לכל מיני דברים, מהשולחן קפה שהפך להר בלגן שאם תנשום לידו – יתגלגל וייפול. אז סבלתי בשקט לעצמי עם הבטחות שממש מחר יהיה זמן ואני אסדר.

אבל אז נשברה לילדה סיכה. היא היתה על הרצפה ואחד מאיתנו דרך עליה, כשהפנתי את האצבע המאשימה לילדה, שלא שמה אותה במקום, קיבלתי בחזרה מבט מתבכיין ואמירה “אבל אמא, אי אפשר להגיע לקופסת הסיכות בשולחן הזה”. וזה, הסיכה הקטנה הזו, זה בדיוק מה ששבר אותי.

למחרת כבר קבעתי עם אדונית הארונית, ניהלנו לנו רומן מסרים מפואר מאז סוף צוק איתן, אבל אחרי מקרה הסיכה עברנו לפסים מעשיים. וכך, לפני שבועיים ויום, נחתו עליי שתי הנועות.

118942

 

תיק ותק הן מיינו סידרו, הפעילו, הכל תוך שיחה קולחת והתלהבות מראם, ערימות שנחו באיזו פינה עוד מתקופת הפלמ”ח – מצאו את דרכן לפח או למקום מסודר, הכל הכל (בטווח הזמן והחדרים בהם בחרתי להתרכז) נהיה הגיוני, ונקי, ומואר.

לוקח זמן לקלוט את עומק השינוי, כלומר – מייד רואים איפה נקי וריק (אחד הילדים בא הביתה ותהה מי גנב לנו דברים) אבל רק אחרי שבוע, שבועיים מבינים עד כמה ההרגלים שלנו משתנים. (לדוגמא, עכשיו אחרי החלפת הבגדים בבוקר הפיג’מות לא מחכות על מסעד הספות עד ללילה, ואחרי שהילדים מקבלים את מנת המשאף – כל הערכה נכנסת לארונית בסלון ולא נזרקת באיזו פינה) וכמה זמן בזבזנו על הבלגן (עכשיו כשהילדים רוצים לצייר אני לא צריכה לחפש איפה הנחתי בפעם האחרונה את הצבעים).

אז מה נשאר?

לשמור, להביא את הבשורה לחדרים אחרים (הלוואי ויכולתי כלכלית להרשות לעצמי עוד סבב עם הנועות), ולזכור יחד עם זה לא להגזים – החיוכים של הילדים עדיין הכי חשובים.

בקיצור – לא לפול לקיצוניות ההפוכה, כמובן.

תודה, נועה בריבוע

embedded by Embedded Video

 

רוצים גם לקבוע עם הדאבל נועה? כנסו לדף הפייסבוק של אדונית הארונית ותתחילו לחייך!

עוד מהבלוג של מירית וולך

תצוגה מקדימה

סימה גרנות ז"ל

** עדכון נובמבר 2019 **  דינו של הרוצח נגזר והוא עונש מאסר עולם, כמו כן הוא יפצה את שלושת ילדיה של הנרצחת ושלו בסכום המקסימלי הקבוע בחוק, 258 אלף שקלים. בעת הקראת גזר הדין, טען הרוצח השפל כי הוא ניסה לשמור עבור ילדיו ונכדיו את...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב ששלחתי הערב לשר ליצמן, שר הבריאות

התמונה מתוך אתר shutterstock כבוד השר ליצמן שלום וברכה, ... בינואר 2015, לפני כשנה, אחד מילדיי עבר אירוע של איבוד הכרה פתאומי ומוזר. בגיל שנתיים ו11...

תצוגה מקדימה

40

. . 10 דברים שלמדתי בדרך: 1. אם מכבדים את מי שעומד מולך - תמיד יימצא פתרון (כמובן שהכבוד צריך להיות הדדי) 2. אני  חייבת לדאוג לעצמי, ולא לשכוח אותי 3. לסמוך על האינטואיציות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה