הבלוג של מירית וולך

עוטפת בארז

אמא אווזה לארבעה ילדים (בחמש שנים), גרה בנגב המערבי (עוטף עזה), חברת קיבוץ, נשואה ועובדת, מנסה לפנות בחיי גם מקום לעצמי

עדכונים:

פוסטים: 195

החל מיולי 2014

אליס מונרו היא זוכת פרס נובל לספרות בשנת 2013. “ריקוד הצללים המאושרים” הוא ספרה הראשון וככל ספריה הוא בנוי מסיפורים קצרים

08/01/2015

אני אוהבת מאוד סיפורים קצרים.

אני יודעת שזה ז’אנר לא פופולרי כל כך בעשור האחרון פה בארץ, אבל אהבתי אליו לא השתנתה. קל לקרוא אותם, אפשר להספיק כמעט בכל יום להתקדם בעוד סיפור, וכשהם כתובים טוב – הם פורסים לפנייך עולם ומלואו לא פחות מאשר רומן שלם.

המינוס העיקרי הוא הצורך לעצור בין סיפור לסיפור, אבל לא פעם המינוס הזה הוא דווקא פלוס – אפשר לקרוא בתקופות מאוד עמוסות, או לקרוא יותר מספר אחד במקביל, קל לקרוא אותם מהסלולרי (מושלם כשיושבים שעות ליד ילד עד שיירדם), הם נפלאים לאמהות (אני קוראת אותם תוך כדי הנקה לא פעם), בקיצור – ז’אנר שלא ברור לי למה הוא איבד את יוקרתו.

בשבועות האחרונים ליווה אותי בהנקות הספר “ריקוד הצללים המאושרים”, ספרה הראשון של אליס מונרו, זוכת פרס נובל לספרות ב2013.

הסיפורים כולם מתרחשים על רקע דומה, עיירות קטנות לפני כמה עשרות שנים, בהרבה מהסיפורים האב הוא צייד, או מגדל שועלי כסף, האם לרוב עקרת בית, והעיירות קטנות עד קטנטנות. יש דמיון רב ברקע של כל הסיפורים כולם, וגם בדמות העיקרית – ילדה או נערה, ברובם. לעיתים היתה לי תחושה שהסיפורים עוסקים באותה דמות שבכל פעם נמצאת בעולם מקביל לקודם, משהו קטן שונה, והכל השתנה משם. אבל תוכנו של כל סיפור הוא שונה, וכל אחד מהם מציד התפכחות שונה מהחיים.

ריקוד-הצללים-המאושרים

 

מונרו טווה את סיפוריה במומחיות רבה, ולא ניכר בכלל שזהו ספר ביכורים, לא לחינם היא מכונה אומנית הסיפור הקצר, בפחות מ10 עמודים היא שואבת את הקורא לעולם שהיא יוצרת, לאווירה הכפרית הנושנה, לחיים שונים כל כך שמרגישים בזמן הקריאה מוכרים כל כך.

מעבר להנאה שבקריאה שואבת שכזו אהבתי מאוד את הפמיניסטיות החבויה שמציצה לה לעיתים:

“גבר יכול לעבוד בבית. הוא מביא את העבודה שלו הביתה, מפונה לו מקום לשם כך; הבית מארגן את עצמו סביבו באופן מיטבי. כולם מכירים בכך שהעבודה שלו קיימת. לא מצפים ממנו לענות לטלפון, למצוא דברים שהלכו לאיבוד, לבדוק למה הילדים בוכים או להאכיל את החתול. הוא יכול לסגור את הדלת שלו. תאר לעצמך (אמרתי), אמא סוגרת את הדלת שלה והילדים יודעים שהיא מאחוריה; אפילו עצם המחשבה שערורייתי בעיניהם. אישה שיושבת ובוהה בחלל, אל ארץ שאינה ארצם של בעלה או ילדיה, נחשבת עלבון לטבע. אז בית הוא לא אותו דבר לאישה. אישה אינה נכנסת לבית כדי להשתמש בו ולצאת. היא-היא הבית; אי-אפשר ליצור בידול”
(מתוך הסיפור “המשרד”).

“”לא חשוב” אמר אבא. הוא אמר בהשלמה, אפילו בחביבות, את המילים שמחלו לי ופטרו אותי מאז ולתמיד. “היא רק ילדה,” הוא אמר.
לא מחיתי, אפילו לא בלבי. אולי זה היה נכון.”
(מתוך הסיפור “בנים ובנות”)

גם כאשר המספר הוא גבר, הדמות העיקרית היא אישה, ובכלל רוב הדמויות הן נשיות, והדמויות הנשיות זוכות לרוב ליותר תשומת לב, לפירוט ובידול, הגברים נדמים לא פעם כמו אב אחד גנרי שנפגש איתנו בכל סיפור בשלב קצת שונה של חייו, וגם בזה יש פמיניזם רב.

יחד עם זאת אני לא חושבת שהספרות היא נשית, אלו סיפורים שכל אדם בוגר יהנה לקרוא, הם לא עוסקים בתחומים הנחשבים נשיים, אלא בתודעה נשית ובאפשרויות הפתוחות או סגורות בפני נשים (ומדהים כמה הרבה לכאורה אך מעט למעשה השתנה מאז התקופה בה עוסקים הסיפורים).

ממליצה בחום והולכת בעצמי לחפש ספרים נוספים שלה.
עוד ביקורות םפרים מאת ספרנית בדימוס – בלוח הפינטרסט שלי או פה

עוד מהבלוג של מירית וולך

תצוגה מקדימה

סימה גרנות ז"ל

סימה גרנות, 67, נרצחה בביתה ברמת השרון, על פי החשד הרוצח הוא בעלה  חודש לאחר שהגישה נגדו תלונה על אלימות, וזמן קצר לאחר שהסכימה שעל פי צו ההרחקה הם ימשיכו לגור תחת אותה קורת גג בחדרים נפרדים, נרצחה סימה גרנות ז"ל בידי בעלה...

תגובות

פורסם לפני 4 years
תצוגה מקדימה

מכתב ששלחתי הערב לשר ליצמן, שר הבריאות

התמונה מתוך אתר shutterstock כבוד השר ליצמן שלום וברכה, ... בינואר 2015, לפני כשנה, אחד מילדיי עבר אירוע של איבוד הכרה פתאומי ומוזר. בגיל שנתיים ו11...

תצוגה מקדימה

40

. . 10 דברים שלמדתי בדרך: 1. אם מכבדים את מי שעומד מולך - תמיד יימצא פתרון (כמובן שהכבוד צריך להיות הדדי) 2. אני  חייבת לדאוג לעצמי, ולא לשכוח אותי 3. לסמוך על האינטואיציות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה