הבלוג של מירית וולך

עוטפת בארז

אמא אווזה לארבעה ילדים (בחמש שנים), גרה בנגב המערבי (עוטף עזה), חברת קיבוץ, נשואה ועובדת, מנסה לפנות בחיי גם מקום לעצמי

עדכונים:

פוסטים: 194

החל מיולי 2014

ימים ספורים אחרי רצח רבין התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, לעלות על האוטובוס עם החצאית והשרוולים ולבקש לשם כרטיס היה כמעט כמו להצהיר “בואו להתעלל בי”, איכשהו התחושה הזו נשארה איתי עד היום וצצה בכל שנה מחדש ביום הזכרון לרבין.

02/11/2014

shutterstock_95077732

תמונה: shutterstock.

אני, למרבה הבושה, הולכת עם כיסוי ראש (צריך לכתוב חובשת, אבל אז זה נשמע כמו חובשת כיפה, לא כמו אחת ששמה על קודקודה כובע או מטפחת ונותנת לשיער להיראות מתחתיו).

זה אומר שאין לי זכות דיבור על רצח רבין, בכלל, הרי העשב השוטה גדל אצלי במחנה, אולי אפילו היה לי קשר אליו, או למי מחבורתו, אני מראש חשודה, ואין לי איך להוכיח שאין לי אחות.

זה גם אומר שמיום הזכרון לרבין אני מנודה, אני הרי בטוח מחזיקה בדיעות ימניות, רחוקה מעמדותיו הפוליטיות של רבין ז”ל, אז אין לי מה לחפש בכיכר, ואין לי מקום ביום הזה, מלבד אולי הכאה על חטא בפומבי, אבל רק אם היא כוללת הלקאה טובה.

ימים ספורים אחרי רצח רבין (או שמא למחרת? הזמן כבר טשטש את הפרטים הקטנים) התחלתי ללמוד באוניברסיטת בר-אילן, לעלות על האוטובוס עם החצאית והשרוולים ולבקש לשם כרטיס היה כמעט כמו להצהיר “בואו להתעלל בי”, איכשהו התחושה הזו נשארה איתי עד היום וצצה בכל שנה מחדש ביום הזכרון לרבין.

כי אם לומר את האמת, לדעתי פספסתם, ובגדול.

אני לא צריכה להסכים עם דעותיו של רבין, או עם מורשתו, כדי לחוש בושה עמוקה שנרצח פה ראש ממשלה, אני לא צריכה לחזור בשאלה בשביל לעמוד בכיכר ולהיזכר בתחושת התהום הפרושה מולנו בה הרגשתי ברגע שהודיעו שיהודי התנקש בחייו של רבין, זה לא משנה אם אהבתי או לא אהבתי את דרכו המדינית, אם הצבעתי לו או ליריבו, זה לא משנה אם אחרי מותו הצבעתי לפרס, מה שמשנה היא העובדה שרצחו פה ראש ממשלה.

במקום להפוך את יום הזכרון לרבין ליום שבו כולנו עומדים דום ובוכים את הרגע בו הדמוקרטיה הפסידה ואיש אחד נלוז (עם חבורה שעודדה אותו) החליט שהוא יודע יותר טוב מרוב העם – קבע מי שקבע להפוך את היום הזה ליום בו יש מקום רק לצד אחד, רק למי שמזדהה עם מורשתו של רבין ז”ל, רק למי שאבל על חוסר המשך דרכו המדינית. השאר – מנודים.

הייתי שמחה לו הצד ה”נכון” היה מפסיק לנכס לעצמו את היום הזה, גם אני הוכיתי בתדהמה מהרצח, גם אני מגנה את לקיחת “החוק” לידיים, גם אני עצובה ביומה העצוב ביותר של הדמוקרטיה הישראלית, וגם לי יש מקום לעמוד בעצב ולבכות את עצם הרצח, גם אם אני לא מרגישה שגנבו לי אחריו את העם…

יש סיכוי שתתנו לי ולרוב הדתי-לאומי (שחש כמוני) מקום שם בכיכר?

עוד מהבלוג של מירית וולך

תצוגה מקדימה

סימה גרנות ז"ל

סימה גרנות, 67, נרצחה בביתה ברמת השרון, על פי החשד הרוצח הוא בעלה  חודש לאחר שהגישה נגדו תלונה על אלימות, וזמן קצר לאחר שהסכימה שעל פי צו ההרחקה הם ימשיכו לגור תחת אותה קורת גג בחדרים נפרדים, נרצחה סימה גרנות ז"ל בידי בעלה...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מכתב ששלחתי הערב לשר ליצמן, שר הבריאות

התמונה מתוך אתר shutterstock כבוד השר ליצמן שלום וברכה, ... בינואר 2015, לפני כשנה, אחד מילדיי עבר אירוע של איבוד הכרה פתאומי ומוזר. בגיל שנתיים ו11...

תצוגה מקדימה

40

. . 10 דברים שלמדתי בדרך: 1. אם מכבדים את מי שעומד מולך - תמיד יימצא פתרון (כמובן שהכבוד צריך להיות הדדי) 2. אני  חייבת לדאוג לעצמי, ולא לשכוח אותי 3. לסמוך על האינטואיציות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה