הבלוג של מירית וולך

עוטפת בארז

אמא אווזה לארבעה ילדים (בחמש שנים), גרה בנגב המערבי (עוטף עזה), חברת קיבוץ, נשואה ועובדת, מנסה לפנות בחיי גם מקום לעצמי

עדכונים:

פוסטים: 190

החל מיולי 2014

איך עוברים בשנייה מצוות הווי ובידור לילדים חסרי שורש, איך עוברים מהכלה בלתי פוסקת, מהדחקת כל החרדות שלי עצמי לטובת החרדות שלהם, איך עוברים מלחיות מדקה לדקה בלי לדעת מה קורה עוד שעה, להכל שגרה, הכל נורמלי, עבודה, בית ספר, שגרה?

14/11/2018

יומן הגוגל מנהל אותי בשגרה.

אני מכניסה אליו כל מטלה שאסור לשכוח, כל פגישה שיש, כל דבר שיש לילדים. יש לי תזכורות קבועות בבוקר למי מהילדים יש ספורט היום וכל מסיבת יום הולדת לילד מהכיתה נכנסת מייד עם כל הפרטים שלא אתבלבל.

הבוקר פתחתי את היומן והרגשתי שגם לבדיחות יש גבול.

במקום סדנת מיינדפולנס, קניון בכפר סבא (צילום: יערה די סגני)

הרי אין שום קשר בין מה שכתוב שם ביומן למה שקרה לנו השבוע. ביום שני לא הייתי צריכה לשלוח את דולב עם נעלי ספורט, וארוחות לבתי הילדים של שלושת ילדי היסודי שלי. ביום שלישי לא היתה לי ולגדולה סדנת מיינדפולנס וגם לא ספורט לתאומים. היום אין יום הולדת בגן לקטן וגם לא חגיגת יום הולדת לחבר מהכיתה של הגדולה.

ככה בדיוק חיים פה על הגבול, הכל ידוע מראש אבל בשניה כל הקלפים מתמוטטים ואין דבר להיאחז בו.

קמנו הבוקר לשגרה.

אתם יכולים לדמיין איך מרגישה שגרה אחרי יומיים של מלחמה וחוסר וודאות?

אחד הסיפורים שלא יוצאים לי מהראש הוא מצוק איתן. פסיכולוג חיילים כתב בקשה מהמעסיקים לתת למי שחוזר מצו 8 עוד כמה ימים בבית להתאושש, לעכל, לא לעבור מ”מת חבר מטר ממני” ל”הכי חשוב לא לפספס את מועד הפרסום של המבצע החדש”. זה לא אנושי ולא הגיוני.
ככה בדיוק אני מרגישה הבוקר. איך עוברים בשניה מצוות הווי ובידור לילדים חסרי שורש, איך עוברים מהכלה בלתי פוסקת, מהדחקת כל החרדות שלי עצמי לטובת החרדות שלהם, איך עוברים מלחיות מדקה לדקה בלי לדעת מה קורה עוד שעה, להכל שגרה, הכל נורמלי, עבודה, בית ספר, שגרה???

אני בטוחה שהילדים מרגישים בדיוק אותו דבר, איך מצפים מהם ללמוד הבוקר כרגיל כאילו לא קרה כלום?
אין לי ספק שהשעות הראשונות היום מוקדשות להרגעה ודיבור, ועדיין בסופו של דבר יצפו מהם להוציא מחברות ולהתרכז אחרי כל התהפוכות שהם עברו.

איך הם אמורים להתרכז אחרי כל התהפוכות? (צילום: יערה די סגני)

נמאס לנו. אתם שומעים? נמאס לנו פעם בחודש להשבית את החיים כאילו עוד שניה מלחמה ואז לקום ליום חדש כאילו הכל נורמלי ולא קרה כלום. זה לא אנושי. זה שוחק. וזה עוד לפני שדיברנו על המתיחות שיש לנו גם בשגרה, מבלון ועפיפון (תודה לגשם שבא היום, רק היינו שמחים לקצת פחות רעמים מקפיצי לב), ממתי הפעם הבאה, מהפגנות על הגדר.

תסתכלו על התאריכים האלה, תחשבו אם נשמע לכם סביר שבכל חודש אני רושמת בדו”ח העבודה שלי “יום מלחמה” ותבקשו מהממשלה שלנו שתתחיל למשול ולעשות פה סדר, כי אלה לא חיים, ואפילו לא רשמתי פה את תאריכי שבתות המלחמה, גם כאלה היו לנו לא מעט, רק את ימי החול הרגילים בהם לא עבדתי כי לא היו מסגרות לילדים כי אשכרה היתה פה מלחמה ליום או יומיים:

9/8/18
17/10/18
12-13/11/18

עוד מהבלוג של מירית וולך

תצוגה מקדימה

סימה גרנות ז"ל

סימה גרנות, 67, נרצחה בביתה ברמת השרון, על פי החשד הרוצח הוא בעלה  חודש לאחר שהגישה נגדו תלונה על אלימות, וזמן קצר לאחר שהסכימה שעל פי צו ההרחקה הם ימשיכו לגור תחת אותה קורת גג בחדרים נפרדים, נרצחה סימה גרנות ז"ל בידי בעלה...

תגובות

פורסם לפני 3 years
תצוגה מקדימה

מכתב ששלחתי הערב לשר ליצמן, שר הבריאות

התמונה מתוך אתר shutterstock כבוד השר ליצמן שלום וברכה, ... בינואר 2015, לפני כשנה, אחד מילדיי עבר אירוע של איבוד הכרה פתאומי ומוזר. בגיל שנתיים ו11...

תצוגה מקדימה

40

. . 10 דברים שלמדתי בדרך: 1. אם מכבדים את מי שעומד מולך - תמיד יימצא פתרון (כמובן שהכבוד צריך להיות הדדי) 2. אני  חייבת לדאוג לעצמי, ולא לשכוח אותי 3. לסמוך על האינטואיציות...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה