הבלוג של מירי רוזמרין

mirir

חוקרת מגדר ומנסה ליישם.

עדכונים:

פוסטים: 8

החל מיולי 2013

מה עושה שרה כשהיא מבינה שבעלה היקר לוקח את בנה להוציא אותו להורג בגלל ציווי גדול ורב סמכות? האם היא לא שואלת מדוע הוא יוצא עם שחר עם בנה ועבדיו? האם היא לא חושדת? האם פניו של אברהם לא מסגירים את המשימה שהוטלה עליו על ידי אלוהים? האם היא לא מזהה את המתח ולא חוקרת קצת. הרי היא לא אשה פסיבית. יש בה כוחניות ופעלתנות, איך היא שותקת? איך היא מצליחה לא לשים לב?

סיפור עקדת יצחק הוא עוד סיפור על הקשר בין גבריות לאומיות ומוות. אלוהים מצווה מוות ואברהם בכוח האמונה מוכן לבגוד בתפקידו כאב כדי לקבל את סמכותו הגמורה של אביו הרוחני-האלוהים. התפקיד של האם הוא לעמוד מהצד. לשתוק ולמות מבפנים בשקט אחר כך. כדי שהתרבות תמשיך ותהלל מוות כמיצוי של ערכים ואנושיות, אמהות צריכות לשתוק ולשכוח את הערכים שמושרשים בחיים שלהן כאמהות. יש פרשנויות המסבירות את מותה של שרה בכך שכשחזר יצחק וסיפר לשרה כי אביו כמעט ושחט אותו ורק קול המלאך עצר אותו, היא זעקה זעקה גדולה ומתה. בכך למעשה מובהר כי במקום שבו מתקיים הסדר הערכי שאבות מקריבים את בניהם על מזבח חוק, ערך, או טוב עליון, שם אמהות לא יכולות לחיות.

כמו שרה, אמהות אז והיום ממלאות תפקיד שבלבו סתירה. אמהות מופקדות על שמירת החיים של ילדיהן. הן עוסקות בהזנה והגנה בכדי שהחיים יוכלו לצמוח. אבל הן אמורות להכין את בניהן לרגע שבו יהיו מוכנים לתת את חייהם על מזבח כלשהו: לאומי דתי או אחר. הבנים אמורים ללמוד שיש דברים חשובים מהחיים עצמם וכי אדם נמדד דווקא בנכונות להקריב את חייו ולא לשמור עליהם.

המוכנות של אמהות לנטוש בפועל את מלאכת שמירת החיים של בניהן ולשחרר אותם לעולם חברתי שיראה בחייהם מכשיר  לשמירה על ערכים לאומיים, גבולות או כוח, לא מופיעה ברגע מסוים. האופק של מסירת הבן מכתיב נתיב של אימהות מרגע ראשון. טקס המילה היהודי הוא הרישום הראשון בבשר התינוק את העובדה שחייו אינם בעלי ערך מוחלט וכי הפצע והכאב יהפכו לגורל. הברית שנכרתת בין גברים ואלוהיהם,  היא גם בעלת משמעות סמלית עמוקה לאמהות. הטקס מבהיר ומוכיח לאמהות כי הן עומדות מהצד שחותכים בבשרו של בנה. זהו טקס שמוכיח לאם שהיא מסוגלת להפקיר את בנה לפגיעה. זהו סימון של ההפקרה הבסיסית שנדרשת כדי שהבן יהפוך לגבר ויבין את חייו כמקבלים את משמעותם מאיזשהו מוות הרואי שממסגר אותם.

וכך מתכונן הפרדוקס: אני אוהב את בני בלי גבול, אשמור עליו שיאכל אוכל מזין,  שיפתח את כישרונותיו, שבגדיו יהיו נוחים, שיהיה שמח.  אני אשמור שלא ינהגו בו באלימות, ובחוסר כבוד,  ואז ביום קריאה אצטרך למחות דמעה אך בלי מחאה להסיע אותו לבקו”ם שם יהפוך לכלי מלחמה. יסכן חייו, בפקודה, עבור כל מטרה שתראה ראויה בידי בעל הדרגה. אני אוהב אותו עד אין קץ ואהיה חרדה לשלומו, אבל אתן לו לפתח בהדרגה את אותה ההיקסמות  מגיבורים דמיוניים וממשים הנולדים מתוך חורבות ויתמות ומסכנים חייהם למען מטרות חשובות.

דורות על דורות של אמהות מקוננות אבל לא מנסות אפילו ליצור סדר חברתי המושתת על הכבוד הבלתי אמצעי לחיי היחיד, שהוא עולם ומלואו ושערה משערות ראשו אסור לה שתיפול. האם נוכל לדמיין חברה שבה ערך החיים איננו ערך מופשט אלא כבוד לחיים הממשיים של כל אחד ואחד? האם אנחנו יכולים לדמיין תרבות ששואבת את ערכיה מכך שכולנו בשר ודם, בני אדם שמרגע ראשון מתענגים על קרבת הזולת ,על שמיים כחולים, על מזון בעתו ושינה מוגנת? האם נוכל לבסס חברה אנושית המכבדת את האנושי הפשוט שבכל אחד ומהללת את החיים יותר מאשר את המוות? האם בחברה הזו יהיה קל כל כך להפקיר מליוני בני אדם לחיים של רעב, עבדות ומלחמות?

אני מבינה את האימהות כמחוייבות לחיים, החיים הממשים לא המופשטים, חיים של בטחון פיזי רגשי בין אישי וכלכלי. האחריות שלקחתי לנסות ולדאוג שיהיו לילדי חיים טובים עוברת דרך מאבקים יומיומיים להזכיר להם ולהזכיר לעולם את ערך החיים האנושיים. במקום שאני רואה שהחברה שלי מחנכת אותם להחליף חמלה בסיסית בנקמה. נוטעת בהם פחד, נוטעת בהם את היגיון המלחמה, מציבה את המוות ההירואי כיעד אנושי גבוה יותר מהחיים עצמם, במקומות האלה יש לי מחוייבות להשאיר נוכח משהו אחר –  את החשיבות האנושית היסודית שיש לחיים האמיתיים-  לקרבה, בטחון,  אהבה, אוכל על השולחן. אולי הן יגדלו להיות אנשים שהחיים שלהם ושל אחרים הוא ערך עליון.

 

עוד מהבלוג של מירי רוזמרין

תצוגה מקדימה

בחורות לא עושים

עוד פעם זה קורה. בחורים רגילים. מבית רגיל עושים דבר רגיל. ואופס. פתאום הם עצורים וקוראים לזה אונס. אבל רגע היא בכלל נראית יותר גדולה מגילה ממש כמו הנערות שהטעו את אייל גולן וחבורתו. בכלל בנות היום נראות לא בגילן. והרי זה לא...

לחיות בגוף הזה

רגע לפני שהבת שלי הופכת למתבגרת, רגע לפני שהיא הולכת לבד ברחוב או משוטטת בפייס והופכת לטרף קל, אני מסתכלת על נערות ומנסה להבין את הכפילות המתעתעת שלהן. מצד אחד הן עצמאיות, בוטות, עם ביטחון עצמי מופגן. הן מפגינות את...

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

בבית תמיד יש מקום

עשרת אלפים אנשים עוברים ליד הבית שלי וצועקים freedom עד שלשום הם היו מפוזרים בשבילי. אחד מנקה את המדרכה, אחד יוצא ממטבח המסעדה לזרוק את הזבל. ופתאום הם רבים. הולכים בשקט ובסדר בלי הבעת זעם בלי דחיפות. הולכים ברחבי העיר...

תגובות

פורסם לפני 6 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה