מה הספקתי מטו׳ בשבט ועד שבועות?

בחורה עם מחשב נייד

רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹהֶיך

חג השבועות הוא חג שהטבע ממלא בו תפקיד חשוב. החיטה הנקצרת, הביכורים בכל טקס והסמליות הרבה והשנה הוא גם ציון עבורי למחצית הדרך אותה התחלתי בטו׳ בשבט. ציון לביכורים הראשונים שלי, לתורה שמנחה אותי, לפרי החדש שהצמחתי.

בטבע הכל כל כך פשוט, הזרע נזרע על אדמה פורייה, הוא מקבל מים ואת אור השמש ורק צומח. כמובן שהתנאים צריכים להיות אופטימליים ויש להימנע ממזיקים, אבל לכל אלה דואג החקלאי ולזרע נותר רק לצמוח לגדול להתפתח ולתת פרי. גם אני זרעתי בתחילת השנה, אבל מהר מאד הבנתי שבחיים שלי, שלא כמו בטבע, הדברים אינם פשוטים כל כך וכל רגע טומן בחובו אתגר חדש.

אבל אולי הפעם אתחיל דווקא מהסוף ואספר שהשנה, ממש כמו שהגדרתי לעצמי, התחדשתי. וההתחדשות הזו הביאה איתה עבודה עם חברות גלובליות, כניסה לארגוני תעשייה חדשים, אבחון ענק בחברה גדולה שיוביל אותם להיות גוף מוביל בשוויון מגדרי ועוד דברים שמעולם לא עשיתי.

אבל זה לא פשוט להתחדש. בניגוד לטבע שמונע ממחזוריות טבעית, אצלנו בני האדם חידושים הם לא דבר טבעי. ליקום יש את החוקיות שלו אבל לכל אחד מאיתנו יש את החוקיות האישית והאינדיבידואלית שמונעת מתוך אלף ואחת סיבות ואת החוקיות האישית שלי ניסיתי לשבור.

כדי למלא את הטנא שלי, הייתי צריכה לחשוב מה לזרוע, מה הכי מתאים לקרקע שלי, מה נכון לסביבה בה אני פועלת ואילו גורמים הייתי רוצה שייקחו חלק ויהיו שותפים בגדילה ובצמחיה שלי והכי חשוב, איך להימנע מתלות בגורמים חיצוניים ולקחת את המושכות לידיים על מנת לנווט למקום אליו אני רוצה להגיע.

זה היה קשה. זה עדיין קשה.

ההחלטה הראשונה שקיבלתי הייתה לצאת מאזור הנוחות שלי. אלברט איינשטיין אמר שלהמשיך לעשות כל יום את אותו הדבר ולצפות לתוצאות אחרות זו אי שפיות. אז בחרתי לצאת מאי השפיות שהייתי בה זמן מה.

התחדשות והיכולת להסתגל היא אבן יסוד בעולם שמשתנה באופן קבוע ובצורה מהירה, בטח ובטח בעולם העסקי. הבנתי שאני רוצה להמשיך ולהיות רלוונטית, שהמשימה שהצבתי לעצמי והשליחות שלי לקדם נשים יכולים לצאת לפועל רק אם אתאים את עצמי לזמן הזה. העניין הוא שאי אפשר להתחדש בתחום אחד בחיים ובתחומים אחרים להישאר במקום, זה כמו גלגל שיניים שמתחיל לנוע ומניע גלגלים נוספים. עבודה, קריירה, זוגיות, משפחה, חברים, הכל מתחיל לנוע. וברגע שהכל מתחיל לנוע, אין דרך לעצור את זה. אי אפשר לחזור אחורה, אי אפשר לעמוד במקום כי עד כמה שהשינוי מאיים או מפחיד, יש בו גם משהו מאתגר, מסקרן ובעיקר מושך, כזה שרוצים ממנו עוד ועוד.

למה רציתי ממנו עוד ועוד? כי הוא גרם לי להיפטר מהרגלים ישנים, מדפוסים מעכבים, משליליות ומאנשים שכבר לא התאימו לדרך שלי ובחרו להישאר במוכר ובידוע שלהם. וזה ריגש אותי. זה עדיין מרגש. אולי אפילו ממכר.

החלפתי את המיתוג הויזואלי ואת הלוגו של החברה שלי ושיגעתי חצי עולם בדרך, התחלתי לכתוב את עצמי, כדי לנסות להסביר את מה שיש לי בראש והפתעתי את כל הסביבה שלי, רעננתי חומרים שהכניסו טעם וריח לעסק שלי ואלה גרמו לי לפרפרים בבטן כמו בהתאהבות. ורתמתי שותפים חדשים לדרך, גם הם מלאי התלהבות ואנרגיות.

אבל עם כל שמחת ההתחדשות, היו גם לא מעט משברים, כי מצד אחד הראש דחף קדימה ומצד שני הגוף ביקש להישאר במוכר. ובין שניהם היה את הפחד. הפחד מכישלון, הפחד מלשחרר, הפחד מההוצאות הכספיות, הפחד מהלא ידוע.

לואי פסטר אמר שהמזל אינו מחייך אלא למי שמוכן היטב לבואו. וקרלוס רואיס הסופר אמר שהמזל לא עושה ביקורי בית, אנחנו צריכים ללכת לחפש אותו. אז כנראה שבין ההצלחה למזל, אין כל קשר ומה שאחרים מכנים מזל אני מכנה התכווננות, יציאה לדרך ודבקות במטרה. והעיקר להאמין. להאמין שזה יקרה.

אני האמנתי.

כדי לצאת לדרך חדשה הייתי צריכה מיקוד. היה לי ברור למה אני רוצה את זה והיה לי ברור לאן אני רוצה ללכת והכי חשוב, זה בער בי. הבנתי שאם לא אעשה את זה, האופציה היא ללכת אחורה ואת זה ממש לא רציתי.

אז בכל פעם כשאני מרגישה התנגדות אני הולכת לים לגלוש על הסאפ, שם צריך להפעיל כוח וטכניקה כדי להתגבר על ההתנגדות של המים להתקדם הלאה. וככל שאני מתקדמת כך הסיפוק שלי גדל והתחושה הזו מחלחלת ליום יום. אז אולי אנחנו לא פועלים כמו בטבע אבל יכולים לשאוב ממנו השראה וכוח.

בחג הביכורים הזה אני קוצרת את הפירות של מה שהתחיל לפני חצי שנה. אני מודה לעצמי על הרצון שלי לממש את השליחות שלי, האומץ והנחישות לא לוותר ומודה לשותפים שלי לדרך שתומכים בי כל העת ומצליחים לראות את העתיד שאני רואה.