נדודי שינה בסינגפור

בחורה עם מחשב נייד

ב – 9/8, כשסינגפור חגגה את יום הולדתה בפאר והדר של מטסים (בהם כל הטייסים וסתם עוברי אורח חזרו הביתה בלא פגע) ובמופע זיקוקים מרהיב עלא הר הרצל, אני בדיוק פרקתי מזוודות, 160 ק"ג של מזוודות. מעבירה לקארן, העוזרת שלנו, עוד שמפו "פינוק" ילדים כחול (תוצרת "יוניליבר", אלא מה), עוד קרם לשיער, עור בדין מבשם בגדים, עוד סמרטוטים לשיש, ומעבירה לארונות הבגדים שלי ושל הילדים(בלי שקארן ואורן רואים) עוד חולצות, מכנסיים ושמלות.

בשעה 21:00 לירי נרדמה בסלון והכנסתי את שניהם למיטות בטוחה שכך מסתדר לו הג'ט לג בלילה אחד.

בשעה 22:00, אורן ואני כבר נחנו על זרי הדפנה – מזרון סימונס, זה עם הדובים הקופצים, 1.60(שעד היום אנחנו מצטערים שלא לקחנו 2*2), משקעים את גופינו הדואבים מהמסע הארוך ומתכסים בשינה הטובה שנחתה עלינו תוך דקה….אבל לא לאורך זמן.

בשעה 23:00 הקיצו השניים וטענו לרעב של ארוחת ערב. שוב שגיתי באשליות שסצנת ההתעוררות הזו היא זמנית ושקרית וכי היא תסתיים מייד עם סיום הארוחה. אבל גם אחרי צלחת מלאה של שניצלים ופסטה, השניים לא נראו כמי שחוזרים למיטותיהם,אלא כמי שעיתותיהם בידיהם והם פנו בנונשלנטיולת לחדר לשחק. את אורן המותש, שהיה צריך לקום בבוקר לעוד יום עבודה, שלחתי למיטה, בעודי מתמוטטת לי על הספה בסלון, מחכה ששני ארנבי האנרג'ייזר שלי, שזה עתה קמו משנ"צ בשעון ישראל, ילכו באמת לישון את שנת הלילה שלהם.

איפשהו בין 3 ל – 4 לפנות בוקר זה קרה. איפשהו בין 10 ל – 12, התעוררנו. וככה במשך שבוע כמעט, כשבכל יום אנחנו מקדימים להם ולו במעט את שעת השינה. מקצצים בשנת צהריים, גורמים להם לעמוד אם הם מנקרים במהלך היום ושאר שיטות עינויים ידועות הקשורות בחסך שינה.

אורן לעומתם, השתמש בשיטת העינויים הותיקה ביותר – פשוט קם בבוקר והלך ליום ארוך בעבודה.

ורק אני…עדיין לא ישנה…עדיין הולכת לישון כל יום בסביבות 4 בבוקר, לא מסוגלת לוותר עוד על שעון ישראל, ואולי על ישראל בכלל. מרגישה שאני עוד לא לגמרי פה ומצד שני גם לא בישראל. שוב מתקשה להחליט "איפה הבית?" (עד שאני יוצאת לבריכה פה מחוץ לדלת ביתי בקומת הקרקע, כמובן…ונזכרת, שבישראל מקסימום הייתי יוצאת מקומת הקרקע לחדר זבל ולא יותר מזה, פוגשת הכי הרבה בחתול שבדיוק סיים ארוחת שאריות ולא ביפני החתיך מקומה 6).

ולמרות המפגש היומיומי עם הבריכה והניקיון של סינגפור, אני לא בטוחה. ולמרות שעל הדלת יש שלט עם שם המשפחה בעברית, אני עוד שאולת אם זה באמת הבית. כי אם זה כן, איך זה שבכל פעם שאני שומעת שיר חדש של עידן רייכל ברדיו שבמחשב או שהילדים מדברים על משהו שקשור בישראל, אני מרגישה כאב חד מפלח את בלוטת הגעגוע…הביתה…

והשינה? זה רק עד שאשתכנע שזה בסדר והגעתי הביתה ואפשר לנוח? הרי ישנתי פה מצויין, כבר בעשר הייתי צריכה להתחיל ולהזריק בוטוקס לאזור העפעפיים כדי לשרוד ערה עוד פרק של "heroes"…? ו

אולי בגלל הפיצול הזה שהגוף חזר לסינגפור,אבל הלב נשאר בישראל, השינה לא יודעת איפה להתמקם ואת מי להרדים ואיך…?

פתאום הכל נראה לי כמו רילוקיישיין מחדש, כאילו שוב עזבתי את ישראל. אמנם למקום ידוע, למקום שיש לי בו כבר בית וחברים ולכאורה,אין סיבה לחשוש, אז למה זה מרגיש קצת כמו התחלתה מחדש?

אפילו הילדים הפתיעו והתמקמו בגנים, פשוט החליקו כל אחד לקבוצה שלו בלי שהרגשתי…וכמה דאגתי ליהלי, שהחליף כיתה וחברים השנה…וכמה רק אני נשארתי עם הדאגות והוא המשיך הלאה…ונרדם.

וכמה אני מעלה גרה של מחשבות אפילו כשאני שוחה בבריכה במטרה להתיש את עצמי מידי ערב, אפילו עם הראש מתחת למיים, בשקט הזה של הכמה שניות,אני עדיין חושבת, דואגת, שואלת, מתחבטת, ואז מוציאה את הראש, שואפת עוד אוויר ומבטיחה לעצמי שבצלילה הזו אני מרוקנת את הראש ממחשבות ורק מקשיבה לשקט…וזה כמעט מצליח ושוב חולפת לה מחשבה טורדנית ושוחה חתירה לידי (כך שאין ממש מה לדבר על תרגולים של יוגה ומדיטציה….).

זהו, בתום שבועיים פה, אני יכולה להמליץ על הרבה מאוד ספרים שהספקתי לסיים בלילות הארוכים שלי, לספר למי שטרם ראה את עונה 2 של "עקרות בית נואשות" את קורותיהן של היפייפיות שנראות כאילו יצאו ממגזין אופנה,אפילו כשמנסים לגרום להן להראות מותשות, ובעיקר להמליץ על המייקאפ והקונסילר של "מדינה מילאנו" שעוזרים לי בהחלט להסתיר את העיגולים השחורים בעיניים ולשוות לעורי מראה רענן כל עוד אני במזגן….

בכל ערב אני מנסה לעבוד על עצמי שלא נורא אם אני לא ישנה,  ושאני לא קמה לעבוד בבוקר ויכולה לחזור לישון אחרי שהילדים בגן ולקום ב- 12:00 כל יום,אבל אני לא רוצה את זה, אני רוצה להתמוטט בעשר בלי להיות מסוגלת לקרוא עוד שורה נוספת בתרגום הדברים של נייתן פטרלי, אני רוצה לקום רעננה ב – 7:30 עם הילדים ולשבת לקפה עם חברות ב – 9 ולהיות רעבה לארוחת צהריים ב- 12:30 ,כאילו אני עובדת ב"הסתדרות".

אני בעיקר רוצה את השגרה שלי בחזרה, בשעון סינגפור, בבית הנוכחי שלי, זה עם הבריכה בחוץ ועם המחשב שפתוח קבוע על גלגל"צ ומשמיע שירים מישראל…

בוקר טוב סינגפור!

פז עם הגוף בסינגפור והלב – בישראל, מחכה שכולם כבר יחזרו הביתה.

פז ארבל
אני פז, כבר לא בת 34, עברתי עם משפחתי לסינגפור בתחילת אוקטובר 2010 עד 2014 וב 7.3.18 יצאנו לרילוקיישן נוסף בהולנד (האג). מאז לא מפסיקה לכתוב על החוויות שלנו ועל החיים ב"גולה" המשתנה. לאחרונה למדתי את שיטת styling therapy באמצעותה התחלתי לשלב בין שתי האהבות הגדולות שלי - לטיפול ולסטיילינג ומאז אני קוראת מגזין "ווג" באותה גאווה בה אני קוראת את פרויד.