הבלוג של מילי

אלוהים יודע איך

לפני כמעט חצי שנה, רגע אחרי שהתגרשתי, גיליתי שאני בהריון. מהגרוש הטרי שלי. בלבלה גדולה. מאוד. במיוחד כי הגירושים היו קשורים לילד אחד שלא נולד. לא רציתי לספר, לא רציתי לדבר. אבל הרגשתי שאני מתפוצצת. אז פתחתי בלוג. וזה עשה לי... +עוד

לפני כמעט חצי שנה, רגע אחרי שהתגרשתי, גיליתי שאני בהריון. מהגרוש הטרי שלי. בלבלה גדולה. מאוד. במיוחד כי הגירושים היו קשורים לילד אחד שלא נולד. לא רציתי לספר, לא רציתי לדבר. אבל הרגשתי שאני מתפוצצת. אז פתחתי בלוג. וזה עשה לי טוב. מצד אחד. מצד שני, הרגשתי כאילו אני טובעת. נלחצתי. אז מחקתי. נעלמתי. מאז עבר זמן. היום, תחילת שבוע 35, יש בי סוג הקלה. קמתי בבוקר והחלטתי לחזור. האמת – כתבתי כל הזמן. כמו יומן מסע. עבר עלי הרבה, ואני מוכנה לספר הכל. אני אשתדל לא להיעלם מקווה שאצליח לעמוד במילה. בהתייעצות עם גורמים מוסמכים, אני מעלה מחדש את הפוסטים הראשונים. אני לא משנה כלום. משחזרת אחד לאחד. שבו בנוח, קחו את עצמכן אחורה, לפסח, לתחילתו של אביב. זה התחיל אז. בסוף מרץ, ממש לפני החג. שלכן, מילי.

עדכונים:

פוסטים: 33

עוקבים: 42

החל מאוקטובר 2010

“הנה, היא עשתה את זה. כתבה סיפור מהבטן אל החוץ, בלי לדעת מי קורא ובלי לערוך. זה היה עדיין שלה, הבלוג האינטימי שלה, והיא לא סיפרה לאיש שהיא כותבת. אפילו רני לא ידע. אבל עכשיו היא חייבת סוף.” (מתוך “עכשיו אפשר להתחיל” מאת ורד שנבל) זה היה בעצם הסיפור שלי. כי הייתי צריכה לכתוב. לכתוב ולקבל בחזרה הכרה, לדעת שאני נוגעת, לדעת שהבחירות שלי נכונות, להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי שהתנדף ואת עמוד השדרה שהתפורר. הכתיבה שלי היא מי שאני וכשהרגשתי שהיא נשמטת מידיי – לא ידעתי עוד מי אני. קוראים לי ורד ואני יצרתי את מילי.

08/08/2013

הנה, היא עשתה את זה. כתבה סיפור מהבטן אל החוץ, בלי לדעת מי קורא ובלי לערוך. זה היה עדיין שלה, הבלוג האינטימי שלה, והיא לא סיפרה לאיש שהיא כותבת. אפילו רני לא ידע. אבל עכשיו היא חייבת סוף.” (מתוך “עכשיו אפשר להתחיל” מאת ורד שנבל)

אז זה היה בעצם הסיפור שלי. כי הייתי צריכה לכתוב. לכתוב ולקבל בחזרה הכרה, לדעת שאני נוגעת, לדעת שהבחירות שלי נכונות, להחזיר לעצמי את הביטחון העצמי שהתנדף ואת עמוד השדרה שהתפורר. הכתיבה שלי היא מי שאני וכשהרגשתי שהיא נשמטת מידיי – לא ידעתי עוד מי אני.

קוראים לי ורד ואני יצרתי את מילי.

מילי היקרה. מילי – עמליה – היקרה. מילי שהלכה לישון איתי בלילה. וקמה איתי בבוקר. והסתובבה לידי במהלך היום. מילי שידעתי מהרגע שבראתי אותה – ואני זוכרת את הרגע הזה במדויק למרות שהוא היה אי שם לפני שבע שנים – שתציל אותי. ולא שהיא עשתה את זה מהר או עשתה לי חיים קלים. שלא תחשבו. כי מהרגע שבו מילי הופיעה לי בראש ובנשמה – סירבתי לעזוב אותה והיא לא שחררה אותי – ויחד עברנו מסע שאפשר לקרוא לו מטלטל.

ומבחינתי, מילי, היא הכי אמיתית שיש. היא ויונה הנהדרת. ואנה הנפלאה. ורני טוב הלב. ושירה ורמה. ויפתח. ושאול. וכל החבורה שליוותה את עמליה במסע המבלבל, המסעיר. כולן כל כך אמיתיות שלפעמים אני מאמינה שעוד רגע ידפקו אצלי בדלת וייכנסו לבקר.

קשה לי היום לומר למה התחלתי לכתוב בלוג. למען הדיוק – למה בחרתי לתת לדמות הראשית שהתיישבה אצלי בלי שום כוונה לעזוב, לכתוב את סיפורה. אני כן יכולה לומר שזה קרה במהלך התקופה הקשה והמתסכלת ביותר בחיי המקצועיים – מה שהשליך ישירות על כל שאר התחומים של חיי. אני אנסה לתמצת את כל מה שהיה – כי זה סיפור ארוך – ואולי יום אחד אני אפתח בלוג ואתאר את השתלשלות העניינים שגרמה לי לכתוב פוסט אחרי פוסט, לפתח עלילה שנעה והתפתלה על פני כ-30 פוסטים, שזרמו ממני בכזאת מהירות, שכל פוסט שסיימתי לחבר הופתעתי מחדש.

במשך שנים הייתי עיתונאית. התחלתי ככתבת מוניציפלית בעיתון תל-אביב – תפקיד שתוך יום ורבע ידעתי שלא מתאים לי ותוך זמן קצר עזבתי אותו. אחר כך עבדתי בתפוז כעורכת משנה ומשם הגעתי לעולם האשה כסגנית עורכת. זמן לא רב אחר כך, טסתי עם בעלי לחיות בניו יורק, הוא למד בישול, ואני הייתי עסוקה בעיקר בלעשות ילדים. שם גם התחלתי לבשל בראש את סדרת הטלוויזיה הראשונה שיצרתי – סדרת דרמה שמתארת את חייהן של ארבע נשים שנשואות לשפים*. כשחזרתי לארץ החלטתי להגיש את ההצעה, אבל רגע לפני ששקעתי בכתיבה, צץ לי רעיון חדש: לכתוב על בחורה שביום שהיא מתגרשת מגלה שהיא בהיריון. מהגרוש הטרי שלה.

כן. שם זה התחיל.

ההמשך היה קצת פחות רומנטי. הסדרה שלי על נשות השפים* נמכרה להפקה ואני נכנסתי לסחרור. הדברים לא הלכו טוב מכל מיני סיבות, ובסופו של דבר הפרויקט שהיה אמור להיות הגדול בחיי, זה שאמור היה לפתוח לי את הדלת לעולם חדש, בוטל. ואני הלכתי ודעכתי. אני יודעת שזה תיאור יבש – אבל גם היום אני שונאת להיכנס לסיפור הזה למרות שהוא חלק מדרכי.

אתם אולי מכירים את מילי, אבל אתם לא מכירים אותי. ואני לא מהמתייאשים ולא מהמתדכאים. (הופה – המצאתי מילה). תמיד הייתי בטוחה בעצמי וביכולותיי – והפעם נזלתי.

ואז, מתישהו אז, התחלתי לכתוב את הבלוג. העליתי את הפוסט הראשון באוקטובר 2010 – והיום אני יודעת שזאת היתה הנקודה שהחל אצלי תהליך הריפוי. לא היה לי מושג, אז, שמתוך הבלוג יצמח רומן מופלא.

אני כותבת. לפעמים אני כותבת כל כך הרבה שעות שכל הגוף שלי כואב. כל הזמן אני כותבת. אם לא פיזית, מול מחשב, אז בראש. בכל מקום. אצלי הכתיבה היא לא חלום. זאת המציאות. אני לא מכירה שום דבר אחר. אני ממציאה; בוראת דמויות, קולטת ניואנסים ומקטעים, בונה סצנות ותופרת סיפור. כל דבר שעובר מולי מתורגם לכתב, גם אם לא באופן פיזי – בראש, תמיד. ראיון מגזיני, טור בעיתון, תסריט – אלה מבחינתי שפות שונות, שדילגתי ביניהן. אבל רק כשהתחלתי לכתוב את הספר שלי – הרגשתי באמת – וסליחה על הקלישאה – שחזרתי הביתה. אני חושבת שהבלוג היה ההתחלה של זה.

ותאמינו לי – שמה שהרים לי את הראש והזקיף את קומתי היה אתם. התגובות שלכם. הפרגון. השיתוף. קראתי את כל המיילים ואת כל התגובות והרסתם אותי מהתרגשות. ונתתם לי כוחות ומוטיבציה. זה היה אמיתי. זה עשה לי את מה שלא יכלו לעולם לעשות לי כל מיני אנשים שאמרו לי: “שאפו – איך, את, יוצרת לא מוכרת, מכרת תוך שנייה סדרה שלמה”, כי אפילו שהם התכוונו לכך מכל ליבם, זה לא היה שווה לי בכלום. מבחינתי – הייתי בכמעט. ימים שלמים הסתובבתי עם כאב בלב וחשבתי שעברי לידר צודק – יותר טוב כלום מכמעט.

ואז בא הבלוג הזה ואתם – והרמתם אותי. ובגלל שאני לא מילי, לא יכולתי להחזיר לכם תשובות. כי אמנם המצאתי דמות, אבל מעולם לא התחזיתי לה. זאת היתה דמות ספרותית. ודמות ספרותית לא יכולה להחזיר מכתבים או תגובות. למרות שאני מודה, שכשיום אחד מילי קיבלה הצעה להשתתף בתוכנית טלוויזיה כלשהי, מתוך תסכולי אמרתי לבעלי: או! זה סיפור; אני אתחפש לבחורה בהיריון ואכתוב סיפור על תסריטאית מתוסכלת שמתחפשת לדמות שלה.

כמובן, לא עשיתי את זה.

אבל כן עשיתי משהו אחר: הפסקתי לקדם את סדרות הטלוויזיה שיצרתי והעזתי לשחרר את התסריטים ולשים אותם בצד, הפסקתי לקבל משימות עיתונאיות, והתחלתי להקדיש כל רגע פנוי לכתיבת הרומן הראשון שלי. וזאת היתה החלטה מודעת והמשמעותית ביותר שקיבלתי. חוץ מטור אישי שאני כותבת כבר כמעט שלוש שנים במגזין “טיים אאוט ילדים”, ועליו לא רציתי לוותר, התמקדתי אך ורק בכתיבה הספרותית. ומהרגע שהחלטתי – צללתי. מה זה צללתי. לא ראיתי כלום. ומילי כבר סיפרה לכם וזה נכון ומדהים – כתבתי את הרומן בתשעה חודשים.

מתישהו במהלך הכתיבה החלטתי להעלים את הבלוג, מכל מיני פחדים שלי, אבל מהרגע שהורדתי את הבלוג לא הפסקתי לחשוב איך אסיים אותו. זה בער בי, לכתוב את הסוף. הסוף של הבלוג היה ברור לי הרבה לפני שסיימתי את הרומן. ידעתי שמילי תכתוב רומן, אבל מרוב שאני, ורד, רציתי להצליח לכתוב רומן והצלחה מבחינתי לא היתה רק לסיים את כתב היד, אלא גם להוציא אותו לאור, אל העולם, לנפץ את קיר “הכמעט” שהראש שלי כמעט התפרק בניסיון לשבור אותו – לא יכולתי לכתוב סוף לבלוג עד שהסוף לא היה ברור לי.

והסוף או הסיום הגיעו בדיוק בזמן. ומה שנותר לי היה לכתוב את הפוסט הזה, החשוב, כשהפעם אני חתומה עליו. כי זה כבר הסיפור שלי. לא הסיפור של מילי.

הכתיבה עבורי היא קסם. הפענוח, הפיצוח, המילים שזורמות ומתחברות למשפטים, זה קסם. והכל מסביב גם; אתם יודעים, יום אחד, כמה זמן אחרי שסיימתי את כתב היד והעברתי כבר להוצאות וחיכיתי לתשובות, שרבטתי את הפוסט האחרון של מילי, ומה היא תכתוב, איך היא תסביר למה היא נעלמה. לא היה לי הרבה זמן, כי כבר היה מאוחר והייתי אמורה לצאת לאסוף את הילדה שלי מהגן. ושרבטתי לי, ככה, משפטים וכתבתי משהו כמו: “לא יכולתי לכתוב עד שלא היה לי סוף. תבינו, חיכיתי לסוף. לסוף הטוב”. וכאן הפסקתי לכתוב כי כבר הייתי מוכרחה לצאת. ועזבתי את המחשב. ובדרך חזרה הביתה, התקשרו אלי מהוצאת כנרת זמורה ביתן והודיעו לי שהם ישמחו להוציא לאור את הספר שלי. אמיתי.

ואתם יודעים במה אני נזכרת עכשיו? אתם יודעים איך קראתי להצעת התסריט הראשונה שהגשתי עם הסיפור של מילי?

אנצל.

אמיתי גם.

אמרתי לכם, קסם.

ואני לא יכולה לסיים בלי זה: תסלחו לי, אבל אני חייבת:

לכולכם, שקראתם, כתבתם, דאגתם, עודדתם, עשיתם את המאמץ הזה של להראות לאחר שאכפת לכם – שלא תחשבו שלא קראתי. קראתי והתאפקתי לא לחזור אליכם. היום אני יכולה:

קטי, לירון, אורלי, ניקי, עדי, שרון, רוית, נויה, פנינה, מיכל, micose, חסרת תקנה, קרן, טל, תותי, nevermind, lovlis, איילת, rorilove, rapoport, תמר, גליה, ענת, עדה, ג’ודי, לולה, דור, נאווה, hm samarel, דורית, אלינה, אושיק, roro, דגנית, שרון, ורד, דויד, תמרה, יעל, צילה, גלי, יפה, טום, ערן, ראומה, סילבי, עירית, telaviv007, רחל, נוגה, שירלי, דנה, נועה, עוד נועה, לילי, הלגה, יהלי, shacoh, אביב, הדס, bla, לירון

ולרונית ולרוני ולהדס של סלונה,

וכל מי שאיכשהו פספסתי ומי שקרא ואין לי דרך לדעת – תודה על המילים. תודה על החום. תודה שנתתם לי הכרה.

זהו. כמעט.

שלא נתבלבל. מילי הבטיחה לעדכן. אז אני מעדכנת. הספר בחנויות. קוראים לו עכשיו אפשר להתחיל. מקווה שתקראו. ונכון שמילי כתבה, אבל ככה אני לגמרי אני מרגישה – ביום שאראה מישהו מכם קורא את הרומן שלי, אני אמות מהתרגשות. אז אם אתם יושבים על ספסל בשדרה או בכל מקום אחר וקוראים במקרה את “עכשיו אפשר להתחיל ועוברת לידכם בחורה, לא גבוהה ולא נמוכה (טוב, אולי קצת נמוכה אבל עם הרבה נוכחות) וברכיה מתקפלות תחתיה ומרוח לה חיוך מטופש על הפרצוף, מלחי ללחי – זאת אני. נעים מאוד להכיר.

* © כל הזכויות שמורות לורד שנבל

עוד מהבלוג של מילי

תצוגה מקדימה

עוד פוסט אחד

הבלוג של מילי כבר נסגר, ולמרות זאת, אני מרשה לעצמי להעלות כאן עוד פוסט אחד שהתבקשתי לכתוב. ואני עושה זאת בשמחה גדולה. כמעט חמישה חודשים עברו מאז שזכיתי לכתוב בשמי את פוסט הסיפור מאחורי "אלוהים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

פוסט 20: הבטן שלי יצאה החוצה

אל תשאלו אותי איך, אבל שכנעתי את יונה לחזור הביתה. אני מרגישה שהפעם זה לא נגמר בזה, במיוחד שעכשיו יש לה מקום בריחה – הבית של אמא שלה, שהוא אומנם שלי, אבל אני לא בטוחה שהיא באמת מפרגנת לזה שאני קיבלתי אותו כמו שהיא...

תגובות

פורסם לפני 8 years

פוסט 29: עכשיו אפשר להתחיל

אז ידעתי שאני חייבת סוף. וזה הטריד אותי. אבל לא יכולתי לכתוב סתם. הייתי חייבת סוף אמיתי. סוף נכון. שיהיה נאמן לכם ולי. אבל לא היה לי סיום מתאים. נתתי לשירה לקרוא את הבלוג שלי. מתחילתו עד סופו. הצלחתי במשך כל התקופה הזאת...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה