הבלוג של מיקה אפלבאום

נושמת לרווחה

אני מנחת מיינדפולנס למבוגרים וילדים. משלבת סדנאות מיינדפולנס עם כתיבה ככלי לביטוי עצמי. עובדת באופן פרטני ועם ארגונים גדולים שמשלבים את תחום המיינדפולנס בתוכם. בנוסף, אני עוסקת בכתיבה ועריכת תוכן. כותבת למגזינים, אתרי... +עוד

אני מנחת מיינדפולנס למבוגרים וילדים. משלבת סדנאות מיינדפולנס עם כתיבה ככלי לביטוי עצמי. עובדת באופן פרטני ועם ארגונים גדולים שמשלבים את תחום המיינדפולנס בתוכם. בנוסף, אני עוסקת בכתיבה ועריכת תוכן. כותבת למגזינים, אתרי אינטרנט, אתרים פנים ארגוניים, בלוגרית בסלונה בנושאי גוף ונפש, תרבות, לייף סטייל. הכתיבה היא אהבתי הגדולה והשילוב שלה עם מיינדפולנס הוא חיבור מנצח בעיניי.

עדכונים:

פוסטים: 78

החל מיוני 2013

חסמים
צילום: shutterstock

כמה פעמים קרה לכם שהלכתם לבד למסיבה, שכולם מכירים את כולם ואתם לא מכירים אף אחד? אולי מסיבה זה קצת גדול, אז כמה פעמים הלכתם סרט לבד, עם עצמכם? או אולי לבית קפה לבד?

או סתם ישבתם מול הים לבד, עם עצמכם, בלי שום סיבה מיוחדת?

נשמע קצת מפחיד ? אולי קצת הזוי אפילו?

יש שיגידו שזה בטבע שלהם ליהנות עם עצמם, ללכת לנסות דברים חדשים בלי להיות תלוי באף אחד, בלי שיעניין אותם מה יגידו או מה יחשבו עליהם. פשוט ליהנות.

הרבה מאיתנו לא כאלה. אנחנו מאד מתאימים את עצמנו למסגרות ולכללים החברתיים. לסרט הולכים עם חברים/בני זוג/ילדים וכו’…. כמובן גם לבית קפה, למסיבה ברור עם מישהו, אין שאלה בכלל.

כל מה שדורש מאיתנו לצאת מהקופסא, להגמיש את הגבולות והחסמים שלנו, למתוח את החבל, מצריך גם מאמץ, מנטלי כמובן, בדרך כלל. בגלל שזה קשה, אנחנו נוטים להימנע, לוותר, למצוא תירוצים למה לא, להישאר במקום הבטוח שלנו.

מה יקרה אם?

פעם הייתי שואלת את עצמי כשהייתי חוששת ממשהו לא ידוע “מה יקרה אם?” ואז הייתי מתחילה לענות לעצמי.

לדוגמא: כשהחלטתי ללכת ללמוד תיאטרון פלייבק, ידעתי שאני הולכת לחוג אינטימי, שלא אכיר שם אף אחד, שאצטרך “לצאת מעצמי” ולחשוף צדדים שאני לא בטוחה שאני מעוניינת.

“מה יקרה אם ?” שאלתי את עצמי, והתחלתי לתחקר את הנושא. היו לי הרבה “אם”. מה יקרה אם לא אכיר אף אחד? אם אעשה פדיחות? אם אגמגם? אם יצחקו עליי? אם לא יאהבו אותי? אם אצטרך לדבר על עצמי?

כשעברתי על כל אחת מהשאלות, עניתי לעצמי ונתתי את המרחב הראוי לכל פחד ושאלה, פתאום הכל נרגע ובכל שאלה ראיתי הזדמנות. כלומר, ראיתי שזה לא נורא בכלל לא להכיר אף אחד, זו אפילו הזדמנות להכיר אנשים חדשים. מה יקרה אם אעשה פדיחות? סבבה, אצחק גם אני על עצמי, לא אקח את עצמי יותר מדי ברצינות. אם לא יאהבו אותי? באסה להם, אני דווקא נחמדה J
ואם אצטרך לדבר על עצמי? טוב נו, אהיה אחרונה בסבב דיבורים, אקח רעיונות מכולם.

השד יצא מהבקבוק

בקיצור, הגעתי ובאמת… כל פחדיי התממשו. אנשים חדשים, הייתי צריכה לספר על עצמי, אינטימיות גדולה מדי, מה אני עושה פה? הצילו…. בכל זאת, החלטתי שזה מה שאני רוצה, לצאת מהמוכר והידוע. בגלל שהייתי גאה בעצמי שהלכתי לבד אל הלא נודע, הפחד קצת נרגע והגאווה קיבלה מקום של כבוד.
פתאום השד לא היה כזה נורא. האנשים היו מאד נחמדים, פתוחים ומקבלים מאד, הצלחתי גם לדבר על עצמי ואפילו לשחק קצת.. לאט לאט זה נהיה יותר נעים ובטוח, למרות שבתיאטרון, במיוחד פלייבק ואימפרוביזציה, זה כל פעם ללמוד למתוח עוד את גבולות היכולת, לא פשוט בכלל.

הגעתי למסקנה, שהכל עניין של החלטה. זה לא משנה באיזה נושא מדובר ואיפה הגבולות של כל אחד, כנראה, שכדי לחיות חיים מאושרים ומלאים, צריך טיפה לפתוח את הקשר, כל פעם עוד טיפה, לעשות משהו שאנחנו לא רגילים או חושבים שלא מסוגלים לעשות ולראות מה קורה.

אני בטוחה, שלמרות הפחד והחשש בהתחלה, בדיעבד מגלים שזה ממש משתלם. הזיכרונות הטובים שיישארו לנו תמיד זה מהמקומות בהם שפרצנו את הגבולות של עצמנו, שהיה לנו אומץ לעשות, שהם בעלי משמעות עבורנו, שהצלחנו בהם.

להיות עם עצמי
צילום: shutterstock

איך עפתי באוויר מרוב פחד

ואפרופו פחד, הפעם פחד אמיתי. לפני כמה שנים, באחד מימי ההולדת שלי שחשבתי שאני הולכת להמציא את עצמי מחדש, ביקשתי מבן זוגי מתנה, טיסה בטרקטורון מעופף (בקאי). מי יודע מה חשבתי לעצמי באותו רגע, הרי ללונה פארק אני לא הולכת מרוב פחד גבהים, אבל החלטתי ללכת על כל הקופה. קשה לי להסביר למה, כנראה שזה חלק מהניסיון לפתוח טיפה את הקשר.
לצורך הפרוטוקול, הטרקטורון הזה הוא עגלה עם 3 גלגלים ומנוע מאחור, בעגלה יושבים יש 2 כסאות, אחד אחרי השני, הנוסע מאחור ולפניו הטיס. לעגלה מחובר מצנח גדול אשר משמש כנף בזמן הטיסה. הדבר הכי לא יציב בעולם, למרות שהטייס התעקש שכן.

משום מה ובאופן לא ברור הטייס החליט שאני אהיה קדימה והוא מאחור. כמובן ששאלתי את עצמי “מה יקרה אם?”, אך במקרה הזה העדפתי לא לענות אפילו.

בתחילת הטיסה, כשאמרתי לו שאני פוחדת, הוא אמר לי שפחד זה בראש שלנו, זה הסיפור שאנחנו יוצרים לעצמנו. אז עוד לא הייתי בענייני טיפול ומחשבות על כאן ועכשיו, מדיטציות וכו’, לכן פיתחתי לעצמי הרבה סיפורים בראש. וככל שפיתחתי יותר, הפחד גדל כמובן.

הייתה טיסה מדהימה, מרגשת, מפחידה ומופלאה. למרות שלא זזתי מהכיסא ובקושי הייתי מוכנה להסתכל על הנוף המדהים למטה, ירדתי מהטיסה רועדת כולי וגאה בעצמי מאד מאד. עשיתי זאת J שכבתי אחרי זה מעולפת כמה שעות, אבל מעולפת גאה, קיבלתי את העילפון הזה ביושר.

20120703_185858

אז מה בכל זאת אפשר לקחת מזה?

הפחד הזה, מלשנות, להשתנות, לעשות דברים אחרת.
שתדעו לכם, שלפעמים כשמדברים עם הפחד הזה, כאילו הוא ממש יישות משל עצמו, הוא דווקא לא ממש נורא, אפילו מוכן לזוז הצידה ולפנות מקום לאומץ.
בשיטת ה NLP שבאמצעותה אני מטפלת, רואים בדפוס התנהגות כמו פחד, כמשהו שנוצר פעם כשהיינו קטנים, ויש לנו נקודת רווח משני ממנו, למשל: להגן עלינו מפני כל מיני “אסונות” ולשמור עלינו שלא ניפגע. המטרה שלנו באמצעות טיפול ה NLP היא לשמר את אותו רווח (הגנה ושמירה), אבל בצורת התנהגות אחרת. לדוגמא, אפשר להחליף את הפחד באומץ. באמצעות תירגול והתחברות לתת מודע אפשר לשנות דפוסי התנהגות וליצור לנו עוגן, שבכל פעם שנחוש פחד, נוכל בעצמנו, באופן פשוט, להפעיל את העוגן ולהפוך את הפחד לאומץ. זה ישפיע על הרבה התנהגויות נוספות שלנו, שבגללן נמנענו מלעשות דברים או התרחקנו מהם. פתאום יהיה לנו קל יותר לצאת מהמקום הבטוח והמוכר ולפרוץ את הגבולות של עצמנו.

מיקה
לבלוגים קודמים לחץ כאן
לדף בפייסבוק: NLP שינוי קצר לזמן ארוך לחץ כאן
ליצירת קשר: 050-6507111

עוד מהבלוג של מיקה אפלבאום

להיוולד מחדש

הוא עומד מאחורי הדלת ואני לא פותחת. לא רוצה עדיין לקבל אותו. קבענו עוד כמה ימים, יש לי עוד כמה סידורים לעשות עד שנתראה. הוא דופק בחוזקה ואני אומרת לו "למה הקדמת? יש עוד שבועיים", והוא עונה "את כבר מוכנה". אני לא מוכנה, אני...