הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

להיות אדם כותב זה להיות בדואליות כל הזמן. יש את העולם הפנימי שהוא מלא ועשיר ופתלתל ומלא בקולות ובצבעים ובקונפליקטים ויש את העולם החיצוני שלי מול המחשב, לבד, שעות על גבי שעות והספק שתמיד עומד שם בצד מחכה להתנפל עלי.

09/03/2019

 

 לכתוב ספר זה לא פשוט, לכתוב רומן המבוסס על אירועים שקרו ודמויות אמיתיות, זה מאתגר. מאד!

אחרי שהחלטתי להיצמד לרחל, דורותיאה והנרייטה, היה לי מצד אחד את הרצון לדייק את האירועים, להישאר נאמנה למקור ולהביא את החיים שלהן למקום הכי קרוב למציאות אבל מכיוון שהן נשים, לא היה הרבה חומר.  (אפרופו יום האישה, אולי זה הזמן להזכיר שגם בכל מה שקשור לכתיבת ההיסטוריה היה אי שוויון, כי ההיסטוריה על פי רוב נכתבה על ידי גברים, מנקודת מבט גברית ועל גברים.)  מצד שני, היה לי ברור שאני גם צריכה להשתמש בדמיון, הרי זו מהותה של היצירה. עכשיו הייתי צריכה לייצר איזון בין הדמיון שלי למציאות ואיך עושים את זה? איך לכתוב ולשמור עליהן ועלי? והאם זה חשוב בכלל?

העניין בליצור את היצירה שלי, הוא שלא היה מי שיגיד לי אם זה טוב או רע, נכון או לא נכון, ובגדול, לא היה מי שיכוון. היו לי רק את האינטואיציה והביטחון העצמי שהייתי חייבת לסמוך עליהם וגם אם סמכתי, תמיד היתה השאלה האם לא התאהבתי בטקסט? האם אני יכולה להיות אובייקטיבית לגביו?

בכלל, להיות אדם כותב זה להיות בדואליות כל הזמן. יש את העולם הפנימי שהוא מלא ועשיר ופתלתל ומלא בקולות ובצבעים ובקונפליקטים ויש את העולם החיצוני שלי מול המחשב, לבד, שעות על גבי שעות והספק שתמיד עומד שם בצד מחכה להתנפל עלי.

אז כתבתי וכתבתי ולקח לי שלוש שנים לכתוב את הרומן. לא שנה, לא שנתיים, שלוש! אבל מי סופר? כי איך אומרים? הזמן עובר מהר כשנהנים. (וכן, אכלתי את הכובע)

וכשסיימתי שוב הדפסתי כמה עותקים ושלחתי להוצאות הספרים והפעם הייתי בטוחה ששיחקתי אותה, הפעם אין סיכוי שהם לא יבינו מה יש להם ביד.

וחיכיתי.

עברו כמה חודשים והתשובות התחילו לחזור. בשונה מהפעם הקודמת, הפעם כולן כבר הגיעו במיילים.

כולן שליליות.

זו הייתה הפעם השנייה שהתמודדתי עם תשובות שליליות. כבר הייתי שם, אז הייתי אמורה לדעת איך להתמודד עם הדחיה אבל מצד שני הספר הזה הוא אחר לגמרי, ההשקעה בו הייתה שונה ובחיי שלא התעצלתי איתו בכלום. אז איך יכול להיות שהם לא רואים את מה שאני כל כך בטוחה בו? ואיך להתמודד עם דחייה נוספת ואם כל המחשבות הפחות טובות שמתחילות לנגוס בביטחון העצמי? והספק ההוא שכבר התחיל לטפס עלי?

החלטתי לא להחליט וגזרתי על עצמי תקופת צינון.

הנחתי לספר, לנשים שבתוכו, לעולם שיצרתי, לכל המילים שמילאו אותו ונתתי לו להתקרר קצת עד שאחשב מסלול מחדש.

אבל אז נהייה לי ממש משעמם.

כשהייתי עסוקה בכתיבת הספר, הפרויקט היה מעין נקודת אחיזה בחיים שלי, כמו כוכב הצפון, משהו שידעתי שהוא שם, מחכה לי. עולם שלם שהיה היצירה שלי , שחלקו התקיים בתוך הראש שלי וחלקו בתוך המחשב. היה לי אותו כל הזמן ויכולתי להתגעגע אליו או לחזור אליו ועכשיו היה מן ריק.

אז החלטתי להעסיק את עצמי בלימודים. נרשמתי לימודי תואר שני ובנושא אחר לגמרי.

ככל שעברו החודשים וככל שהתקרבתי לסיום התואר, התחילה להתגלגל אצלי התכנית לשלב הבא. החלטתי שאני לא הולכת לוותר על היצירה שלי וכשאסיים את התואר אחזור אליו. אתחיל להניע אותו שוב, אשלח לעוד הוצאות ואכין אלטרנטיבה להוצאה עצמית.

אומרים שהמחשבה יוצרת מציאות, יש מצב שזה נכון כי כשהייתי ממש בסיום הלימודים קיבלתי טלפון מהוצאת ספרים מסוימת. הם אהבו את הספר והזמינו אותי לפגישה וזה היה מפתיע מאד ומוזר כי לא זכרתי שנשאר עוד עותק אחד איפה שהוא וחשבתי שכל ההוצאות שאליהן שלחתי החזירו לי תשובה שלילית.

הלכתי לפגישה, היא התנהלה מצוין, היו אחר כך עוד כמה פגישות וסיכומים, אחר כך נוסח חוזה והתחלנו לעשות פינג פונג תיקונים.

ואז הכל נעצר.

הלקטורים (אלה שקוראים ובודקים את ההיתכנות האמנותית והמכירתית של הספר) לא אישרו אותו. הם טענו שהספר צריך לעבור עריכה מסיבית, משהו בשפה לא עבד והדמויות לא היו מאופיינות מספיק והם לא היו בטוחים שאוכל לעשות את העריכה. הם לא רצו לקחת את הסיכון.

ברגע אחד הפכתי מסיכוי לסיכון.

אני מחזיקה מעצמי אדם חזק, אבל מודה שזו היתה נקודת שבירה. כבר ראיתי בדמיוני את היצירה שלי יוצאת אל האור ואת הספר שלי עומד על המדף בחנות הספרים והנה ברגע חזרתי לנקודת ההתחלה.

העניין עם נקודות שבירה הוא מינונים. אפשר לשקוע בצער, ברחמים עצמיים, לקלל את כל העולם, להתמרמר ולהאשים את כולם. אבל רק לזמן מוגבל. לקצוב אותו. וכשהוא נגמר לשאול, מה הלאה?

זה מה שעשיתי.

בכיתי, ריחמתי על עצמי וקיללתי את הוצאת הספרים בפרט ואת כל העולם בכלל. האשמתי את אלת הצדק ואת אלת המזל והרגשתי הכי מסכנה בעולם.

אבל אחרי יום או יומיים הבנתי שאני צריכה לעשות החלטה. להבין לאן אני מתקדמת מכאן. האם לעצור הכל, להגיד ניסיתי ולא הצליח תודה ושלום? האם לוותר על היצירה שלי? האם להבין שלי זה כבר לא יקרה? להבין שאני כותבת גרוע ולהשלים עם זה שהסיפורים שלי לא מעניינים אף אחד? או לא?

החלטתי להסתכל על מה שהיה עם עיניים פקוחות ולשאול, מה אני לוקחת מזה ומה אפשר לעשות בעניין. מה שעלה מתוך זה הוא שכנראה הכתיבה באמת לא היתה מספיק טובה ושאצטרך לעשות עבודת עריכה מסיבית. ואחרי ההבנה וההשלמה עם זה, עברתי למוד הפרקטי. התחלתי לחפש מישהו שיערוך לי את הספר.

בחרתי שלא לעבוד עם העורך של ההוצאה  אלא לחפש מישהו חיצוני שאעסיק באופן עצמאי והתחלתי לחפש עורכים ספרותיים, משימה שהתגלתה כלא פשוטה בכלל. מאיפה מתחילים ואיך יודעים מה נכון לי?

אבל הסתבר שהיקום לא היה באמת נגדי וכל מה שאמרתי על העולם לא היה ממש מדויק. גיליתי שכשיש אנשים טובים בסביבה הקרובה שלנו הם יביאו איתם את האנשים הטובים מהסביבה הקרובה שלהם, מן חוק כזה של היקום.

וכך מצאנו האחת את השניה, אני את העורכת הספרותית שלי והיא אותי.

נכון שזה נשמע כמו הפי אנד?

חכו, עוד לא בדיוק.

בפוסט הבא – איך לקבל ביקורת ולא לקפוץ מגג בניין גבוה.

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה