הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

השלט שקיבל את פני היה- “בית סוהר כרמל”, שלט גדול ומאיר פנים שהבהיר לי שהתור מתחתיו, הוא למשפחות של אסירים אמיתיים, בוודאי לא התור שלי.

17/09/2013

שנים רבות, בנסיעות לסבא וסבתא בחדרה כשעוד הייתי קטנה, היינו עוברים דרך צומת בית ליד. באותה הצומת ממוקם כלא גדול, עם חומות מבטון וגדרות תיל ומגדלי שמירה גבוהים. כמו החומות הגבוהות, כך היה המרחק ביני לבין מה שהתרחש בפנים ובכל זאת, מפעם לפעם הייתי מסיטה מבט לעבר הכלא ומדמיינת את המשפחות שבאות לביקור אצל אותם אסירים. לפעמים אפילו הייתי מצליחה לראות את חלקן כשהן עומדות בכניסה וממתינות, בשמש או בגשם וחושבת על סיבות אפשריות לכניסתם של האנשים האלה לכלא- עד כמה שהמוח התמים שלי יכול היה להרחיק לכת – ובכלל על חיים מאחורי סורגים שכלל לא הצלחתי לדמיין. כשהתבגרתי, תודות להפקות קולנועיות וטלוויזיוניות כמו “מאחורי הסורגים”, “אוז” “זינזאנה”, ה”בריחה מאלקטרז” ודומיהן, הצליחה להתעצב אצלי תודעת ‘בית כלא’ שקיבלה פנים ורגשות ובעיקר הבנה שהפעמים היחידות שאראה בית כלא זה על מרקע הטלוויזיה או בקולנוע.

ההבנה הזו התנפצה ביום רביעי בשעה אחת בדיוק. כמה ימים לפני יום כיפור, כשמצאתי את עצמי עומדת בכניסה לכלא, ממתינה עם משפחות נוספות ביום חם מאד, אפילו לוהט. כולם עם שקיות פלסטיק עמוסות באוכל ובשתייה ובדברים שמביאים למי שמתגעגעים אליו. כולם ממתינים לרגע שתיפתח דלת הברזל על אשנבה הקטן והמסורג, כולם מתרגשים לקראת ביקור האסיר הפרטי שלהם.

השלט שקיבל את פני היה- “בית סוהר כרמל”, שלט גדול ומאיר פנים שהבהיר לי שהתור מתחתיו, הוא למשפחות של אסירים אמיתיים, בוודאי לא התור שלי. אז הלכתי מסביב, הישר אל הש.ג. שהעמיד אותי על טעותי והחזיר אותי בחזרה לתור.

אני! בת טובים! ממשפחה ‘נורמטיבית’! דור שלישי בארץ! עם שורשים ייקיים! עומדת ושואלת את עצמי (בלב, כמובן) שאלות נוקבות כמו- איך הגעתי למעמד הזה? איפה טעיתי? למה דווקא אני? (ולמה לעזאזל אין פה מזגן?)

לצורך הפוסט אקרא לאסיר X או בקיצור – הבן שלי . לכלא אקרא -”בס”כ 396″ או בקיצור “כלא 6″.

באופן מפתיע, השוטר הצבאי שפתח את הדלת היה נחמד ולבבי והסכים ללכת לבדוק פעמיים אם נוכל להיכנס, למרות שלא היה לנו אישור בכתב. באופן מפתיע, שוטרים ומפקדים רבים שנתקלנו בהם זכו כנראה ל”פטור זקן” מה ששיווה להם את המראה של “בן השכן ממול”. באופן מפתיע הם היו נחמדים ולבביים ורחוקים כמו מכאן ועד להוליווד מהסוהרים שעליהם נבנתה תודעת הכלא שלי, הנה התנפצה לה עוד תובנה.

שלום, קוראים לי מיכל והבן שלי “התגייס” לכלא 6 . תוך שמונה ימים סיום מסלול ואין הנחות על התנהגות טובה. ולשאלה איך זה קרה לי? אז הנה המתכון: קחו ילד טוב (אפשר גם יותר), הכניסו אותו לעתודה אקדמאית והבטיחו לו שלוש שנים שהוא הולך לחייל האוויר, (לשיפור הטעם ניתן להוסיף תמונות של מטוסים במעבדת החשמל ובכיתות הלימוד). בתום י”ב שילחו אותו למכללה של חייל האוויר, החתימו אותו על חוזה עם חייל האוויר ואז, חודש לפני בחינות הגמר – הודיעו לו שהוא הולך לחיל חימוש. תנו לו כמה חודשים להתבשל על אש נמוכה והוציאו אותו אפוי היטב ומוכן לכלא!

אז הוא “בפנים” ופתאום לכל אחד יש את חווית הכלא שלו לספר לי, יש מי שאפילו ציטט בפני את משה דיין שאמר בזמנו: “חייל שלא ישב בכלא הוא לא חייל”. ואני אמורה להרגיש בסדר עם זה.

אתה יכול לשבת בכלא, האחים שלך יכולים לשבת בכלא, חברים שלך יכולים לשבת בכלא, וגם החברים של החברים או מכרים רחוקים. אבל הבן שלך בשום פנים ואופן לא יכול לשבת בכלא. גם אם זה בצבא, גם אם כולם עשו את זה או עושים את זה, גם אם זה רק לשמונה ימים!

זה עניין של ציפיות, של נורמות, של חינוך ובעיקר נעוץ במשמעות של להיות הורה. לראות ובעיקר להרגיש את הבן שלך במצב הזה, גם אם זה לא מאחורי סורגים, גם אם ה”עברה” שולית וזניחה וגם אם המאבק צודק, זה לא טבעי ובעיקר עושה שמות בלב.

קשה!

כל המשפחה הייתה בהלם באקום, הוא שם ואנחנו פה. הוא עוד לא מבין מה זה להיות חייל וכבר נכנס למשמעת קשה ואנחנו עוד לא מבינים מה זה להיות הורים לחייל וכבר טועמים את החלק הקשה של להיות כאלה. אבל אחרי כמה ימים ותודות לביקור פתע בבס”כ 396 (מילה יותר קלילה מ”כלא 6″ ) התחלנו להתרגל.

הוא התקשר בבוקר, הוא התקשר בצהריים, הוא התקשר אחר הצהריים. הוא התקשר בערב, והתקשר גם בלילה. הוא התקשר לפני כיפור להגיד “סליחה אם פגעתי”, הוא התקשר אחרי כיפור וסיפר שצם, הוא התקשר לומר שהוא אוהב אותנו, הוא התקשר לספר מה עובר עליו הוא התקשר לומר מה הוא מרגיש, והתקשר להגיד מה הוא אכל או שתה. הוא התקשר לספר על התהליך שעבר, והתקשר סתם כי שעמם לו. הוא התקשר כשהיה לו חם, הוא התקשר כשהיה עייף. הוא התקשר ודיברנו כמו שלא דיברנו איתו הרבה מאד זמן, אולי מאז שהתחיל להתחלף לו הקול.

“מי יודע” אמרתי לאבא שלו, בטוחה שעליתי על סטארט אפ “אולי היינו צריכים להכניס אותו מזמן לכלא”.

* האבא לא צחק …

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה