הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 37

החל ממאי 2010

בשנה האחרונה הבטן שלי התחילה לדבר ואני לא מדברת על קרקורים של רעב, אלא קרקורים אחרים. והקרקורים התנגשו עם הקולות שבראש ועם התחושות שבלב ואחר כך עם דברים שהגיעו מבחוץ.

05/09/2018

 

time for plan B

כשדנה שלי השתחררה מהצבא, כתבתי לה קובץ עצות להמשך, מעין הוראות הפעלה לחיים. אחת העצות הייתה להקשיב לבטן. סיפרתי לה שהבטן יודעת לדבר, איך אני יודעת?  מניסיון!

בשנה האחרונה הבטן שלי התחילה לדבר ואני לא מדברת על קרקורים של רעב, אלא קרקורים אחרים. והקרקורים התנגשו עם הקולות שבראש ועם התחושות שבלב ואחר כך עם דברים שהגיעו מבחוץ.

על מה הבטן שלי דיברה? על סיום.

עשר וחצי שנים עבדתי במקום שאהבתי והתפתחתי בו. מקום שהרגשתי בו בבית, וכמו בבית- השקעתי וגם נהניתי. אהבתי לקום בבוקר ולדעת שיש משהו מלהיב שמחכה לי.

בשנה האחרונה התחושות הטובות התחלפו בתחושות אחרות. משהו כבר לא עבד והבנתי שאני כבר לא יכולה להמשיך להיות שם.

אבל איך ידעתי שמה שהרגשתי נכון? איך ידעתי שההחלטה שאקח עוד רגע לעזוב, תהיה טובה לי? ואיך עוזבים כל כך הרבה אנשים שהפכו להיות חלק מהמשפחה שלי? איך יודעים?

פעם מישהו אמר לי ש״כל אחד צריך להסתובב עם מנעול גדול וכבד בתא המטען של האוטו שלו, כך שכשמגיע הצורך לסגור ולנעול משהו, הוא יהיה זמין ובהישג יד.״  את המטאפורה הזו לקחתי לחיים ולפני כמה חודשים שמתי את המנעול.

מאותו הרגע שהודעתי שאני עוזבת ובמשך כחודש וחצי, החל מחול שדים שלא פסק. מסע שכנועים ולחצים שהפך את היומיום שלי לקשה מנשוא. אני מניחה שרוב ניסיונות השכנוע הגיעו מאהבה, מהערכה, מהרצון שאשאר. אבל במקביל הם נבעו מהפחדים של עמיתים שלי לעבודה. כמות הפחדים שהושלכו עלי הייתה בלתי הגיונית.

זה התחיל ב ״בכל מקום עבודה זה ככה״, ״מה את חושבת, שבמקום אחר יהיה לך יותר טוב?״ והמשיך עם, ״בגילך יהיה לך מאד קשה למצוא עבודה״, ״מה יקרה אם תתחרטי?״, ״מה תעשי עד שתמצאי משהו חדש? איך תתפרנסי?״  למעשה לא היה לזה סוף, עד היום האחרון שלי שם.  היו גם כאלה שאמרו שהם יתגעגעו, שהמקום לא יהיה אותו הדבר בלעדי, שהערך שהבאתי לתפקיד הוא עצום ולמרות שזה היה נחמד לשמוע, דווקא הדברים האלה העירו בי את הפחדים. ופחדים- רק תנו להם קצת חופש והם יעשו עליכם מסיבת טראנס.

אני חושבת שהמהלך שעשיתי היה כמו מראה למי שהיה סביבי ובעיקר – נגע להם בפחדים. העיר אצלם שאלות שגם אני שאלתי את עצמי. שאלות על היכולת לקום ולעשות מעשה, על כמה אני מוכנה להישאר במצב שהוא לא טוב עבורי, עד כמה אני צריכה לכופף את הערכים שלי בשביל המקום שבו אני עובדת ועד כמה אני נותנת לפחדים שלי לנהל אותי.  אני חושבת שכל השאלות שהופנו אלי במטרה לגרום לי לשקול שוב את החלטתי ולשכנע אותי לא לעזוב, לא היו קשורות אלי, אלא אליהם, אלה שבחרו להישאר.

אחרי כבר כמה חודשים שאני בחופש, אני יודעת שצדקתי. אני יודעת שהמהלך שלי היה נכון בשבילי. שזה היה בדיוק הזמן לעזוב ושדברים נפלאים עוד יקרו. איך אני יודעת? מהבטן. היא סיפרה לי. היא מספרת לי בכל בוקר כשאני קמה.

עכשיו כשהשנה החדשה בפתח, התחלתי להניע שוב את הגלגל ולקחת את התחביב שלי – הכתיבה, צעד אחד קדימה ולהפוך אותו למקצוע. התייעצתי עם הבטן, היא אישרה לי.

מזה עשור שאני משחקת במילים, עובדת איתן, מעצבת אותן והן מעצבות אותי. עכשיו הגיע הזמן להוציא אותנו לאור באופן מקצועי. שנה חדשה- התחלה חדשה והנה נולד לו גם אתר חדש שמספר למי שרוצה לשמוע ולראות- מה הסיפור שלי.

www.mila-tova.co.il

אז שתהיה לנו שנה מלאה במילים טובות.

ולא לשכוח: להקשיב לבטן.

דרך אגב – אם נחמד לכם לקרוא אותי, אתם מוזמנים לעקוב אחרי. זה חוקי!

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה