הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

18/07/2016

IMG_0972

 

כשהייתה נערה בגיל ההתבגרות, כמעט והחליפה את שמה, אם לא היה במשרד הפנים תור ארוך כל כך ואם לא היה אמצע אוגוסט וכולם כבר היו בים חוץ ממנה, עכשיו היה שמה אורית או רינת או תמר, אחד מאלה. אבל היה בוקר לוהט וכולם עמדו בתור בכדי להנפיק דרכונים או להחליף כתובת, או לעשות מני דברים שארכו זמן רב כל כך עד שלבסוף היא התייאשה ונשארה עם השם ניקול.

עכשיו היא חושבת שהשם מתלבש בול. לטיץ השחור ולחולצה שמקושטת בטיפות אקונומיקה ולקוקו שאסוף בקליפס שחור משודך לפרח אדום ולמטאטא שהיא אוחזת ביד ולסמרטוט שתפוש לה לאחורנית של הטיץ ולטלפון שנמצא בתוך החזיה על הציץ השמאלי. הכי ניקול שיש.

הזוג לוי מאד מרוצים. “מעולם לא הייתה לנו עוזרת בית כמוך” כך אמרה לה דיתה לוי אתמול לפני שהיא הלכה והוסיפה שחיים בעלה מאד מרוצה “והוא איש שמאד קשה לרצות אותו.” ומרוב שהייתה מאושרת מריח האקונומיקה שנדף מכל פינה, דחפה לה ליד את הצלחת הגדולה שעמדה במרכז השולחן, זו שניקול החמיאה לה ובלב חשבה שזה הדבר הכי מכוער שהיא ראתה בכל ימי חייה. רק זה מה שהיא צריכה עכשיו, שהלקוחות המרוצים שלה יתחילו לצ’פר אותה בחפצים שהיא תיאלץ להיתקע איתם לכל החיים. כי אותה חינכו שלא זורקים ולא מחליפים אם לא נשבר. וגם חינכו אותה שמילה טובה לא עולה כסף ואפשר להגיד אותה מדי פעם וזאת הסיבה שהיא החמיאה לדיתה על הצלחת ועכשיו זה מה שקרה. ראש קטן, זה מה שהיא הציבה לעצמה כיעד לעשור הבא או לפחות לחמש השנים הבאות או אולי רק לשנה הקרובה וזו הייתה הטעות הראשונה שלה. ניקול שמה לב שדיתה קצת מדוכדכת אז באופן אינסטינקטיבי היא חייכה אליה את החיוך המיוחד שלה, זה שמשדר סימפטיה ומפה לשם התגלגלו הדברים. “צלחת וינטג’” ככה ניקול כינתה אותה אחרי שדיתה סיפרה שהיא קיבלה אותה בחתונה ועוד אמרה בצחוק ש”בטח עכשיו היא שווה הרבה כסף” אז דיתה מיד הרימה אותה ודחפה לה אותה ליד “קחי חביבלה, מגיע לך.”

אחר כך היא חשבה על זה כל הלילה ושחזרה את מה שהיה וניתחה את הדברים וקצת כעסה על עצמה שהתפתתה לקחת את הצלחת הזו שאולי באמת שווה הרבה כסף וכרגיל האשימה בסוף את אמא שלה על החינוך הקפדני שנתנה לה, עם כל ה”לא נעים להעליב” שלה וככה פרחה לה השינה והיא שוב מצאה את עצמה באמצע הלילה שותה קפה ומעשנת סיגריות וגולשת באתרי כלכלה- הדבר שמלכתחילה הביא אותה להחלטה שהפכה לה את החיים.

בבוקר היה לה קשה להתעורר, היא לא יודעת מתי היא נרדמה אבל מה שבטוח זה שהיא לא ישנה יותר משעתיים כשהשעון צלצל. ניקול היא לא מאלה שיכבו את השעון וימשיכו לישון אז היא גררה את עצמה בקושי מהמיטה ונכנסה ישר למקלחת בכדי להתעורר מהר ולהספיק להגיע בזמן לאסתר שחר.

היא יודעת טוב מאד מה זה כשהעוזרת דופקת ברז. הרי ביום שלפני העוזרת מתקיימות כל החגיגות ותמיד זה היום שבו מזמינים אורחים או את החברים של הילדים לפליי דייט, זה היום שבו עושים את כל התיקונים בבית, מתקינים וילון או עושים צבע במקלחת, זה היום שאם תתרחש בו רעידת אדמה זה לא יהיה ממש נורא, כי למחרת יש עוזרת. אז איך היא יכולה לאכזב את המעסיקים שלה? וחוץ מזה, זה חמישים שקלים לשעה.

חמישים שקלים לשעה, זה לא מה שהיא הרוויחה בעבודה הקודמת שלה. אבל זו ממש לא הסיבה למה היא עשתה את הצעד הזה. למעשה אף אדם במצבה לא היה עושה צעד כזה ודווקא בגלל זה היא הרגישה שהיא חייבת.

הזרע נזרע כשהעוזרת שלה עזבה באופן פתאומי ואחרי כל שלבי האבל: הכחשה, כעס ודיכאון, הגיע השלב האחרון, הקבלה וההבנה שכרגע זה מה שיש ושעליה מוטלת עתה העבודה השחורה הזו. אז כמו כל דבר אחר שהיא עשתה עד לאותו היום בחיים, היא עשתה גם את העבודה הזו ברצינות ובמחויבות.

אחר כך עלתה בה מן גאווה על זה שהיא מנקה יותר טוב מהמנוולת שעזבה אותה בדיוק לפני השיגעון של פסח ואחר כך ההבנה האבסורדית שלא משנה כמה היא מלומדת וכמה תארים יש לה, בסופו של דבר מקור הגאווה שלה הוא על זה שהיא מנקה יותר טוב מהעוזרת.

זה אולי מקור הגאווה שלה אבל בטח ובטח לא של כל מי שמסביבה. כולם חשבו שהיא השתגעה, שזה משבר ושזה יחלוף אבל מה שהיא רצתה זה שיהיה לה קצת שקט. בלי יעדים ובלי ישיבות צוות עד שש, שבע בערב. ובלי צוות שהיא צריכה לנהל ובלי שיחות באמצע הלילה עם אמריקה. בלי לחשוב כל בוקר מה ללבוש ובלי לרוץ אחרי העבודה לבזבז את כל המשכורת שלה בזארה ובמנגו על בגדים בגוונים של שחור ואפור שבסופו של דבר נראים אותו הדבר.

אז, אחרי שהמנוולת עזבה היא הגדירה לעצמה מראש באיזה יום היא תנקה ובאותו היום הייתה יוצאת מהעבודה בארבע למרות שהיה מי שהרים גבות על כך. בהתחלה התביישה להגיד למה היא יוצאת אז הייתה מתרצת שיש לה תור לרופא או שיש לה פגישה מחוץ למשרד, או שבא הטכנאי לתקן את מכונת הכביסה. התחושה של הלא נעים עוד הייתה אצלה גם כשהגיעה הביתה אבל ברגע שעלתה על הטיץ ושמה מוסיקה בדיוק בווליום המתאים- לא גבוה מדי ולא נמוך מדי – בדיוק אז כששפכה את האקונומיקה וכל הקרמיקה התחילה לקבל גוון של נקי עם חווה אלברשטיין ברקע או אידית פיאף או הבי ג’יז, אז גם השתחררו לה כל המחשבות שהיו לה בראש על העבודה והייתה בה מן קלילות ששנים היא לא הרגישה- אולי מאז שהיו מבלים כל החבר’ה בקיץ על החוף מהבוקר עד הערב והגוון שלה היה הופך לחום מוקה.

בזמן האחרון היא מקבלת המון פניות, חצי שנה היא בעסקי הניקיון ובחודש האחרון היא לא מפסיקה לקבל הצעות עבודה. מספר הטלפון שלה עובר מאחד לאחד עם המלצה חמה, “היא גם אמינה וגם אפשר לסמוך עליה והכי חשוב היא מנקה מעולה” יש כמה שאפילו מוסיפות בהקנטה שהן לא בטוחות שיהיה לה זמן בשבילם.

ברור שאין לה, מראש היא הגדירה שהיא רוצה לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע, אבל בסוף היא נכנעה ללחץ והוסיפה עוד יום וזהו. אף אחד לא ישכנע אותה לעבוד יותר מזה והיא גם לא צריכה. עכשיו יש לה כסף מזומן מתי שהיא רוצה ואפילו אין לה על מה לבזבז אותו, כל היום היא על טיץ ובערב אם היא יוצאת היא זורקת על עצמה ג’ינס ואיזו חולצה אפורה או שחורה מאלה ששוכבות בבטלה בארון.

 אחרי כמה זמן היא כבר לא התביישה לספר בשביל מה היא יוצאת מוקדם, אפילו הייתה בה גאווה אולי קצת מטופשת, אבל היה לה חשוב להחצין אותה, זה היה השלב הראשון. בין לבין היו כל מני עניינים, אבל השלב האחרון הוביל להסבה המקצועית שהיא עשתה ולזה שאימא שלה כמעט חטפה התקפת לב כששמעה את הבשורה. “למה שלא תיסעי להודו כמו כל אלה שעוברות את משבר גיל הארבעים?” היא הציעה אחרי שחזר אליה האוויר “או למלכת המדבר, או כמו ההיא בסרט שצעדה חצי אמריקה לבד, רק שאת תעשי את שביל ישראל” וכשההצעות הללו נענו בסירוב וגם ייסורי המצפון שניסתה לעורר בה על כל הכסף שהלך על הלימודים כל השנים, לא ממש עבדו, רק מלמלה “אוי לבושה, אוי לבושה”

הקליפס היה הרכישה הראשונה עם הכסף שהרוויחה מהניקיון. מיד אחרי שיצאה מהבית של הלווים שהיו הראשונים שלה, צעדה לפרפומרייה שממול הבית שלהם וקנתה קליפס. מה שהיא באמת רצתה היה קליפס שחור פשוט שיאסוף את השיער החלק שלה אבל איך שראתה את הקליפס עם הפרח האדום, התאהבה. אם לעשות משהו, אז לעשות אותו עד הסוף, זה הרי החינוך של אימא שלה והוא די עבד עד היום.

כבר חודש היא מקבלת טלפונים והעניין הזה קצת מטריד אותה, בעיקר אחרי הפיטורים שהיו בחברה בדיוק חודשיים אחרי שהיא עזבה. המשק נכנס למיתון בגלל כל המפולות שהיו בעולם ולא הייתה ברירה אלא לשלוח אנשים הביתה. עכשיו חלי וירדן וזיוה שישבו איתה באותה הקומה, מובטלות. כבר כמה חודשים הן כך והיא חושבת שאולי כדאי לה להציע להן את כל העבודות שהיא נאלצת לדחות. תמורת אחוזים כמובן.

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה