הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה.

עדכונים:

פוסטים: 36

עוקבים: 50

החל ממאי 2010

בניהול משבר יום הסיום ב”תיכון באר טוביה”, בית הספר לא שימש כבית. הצוות החינוכי שכח את תפקידו. מנהל בית הספר נתן לפרסום בתקשורת להכתיב את סדר היום וגם למורות. לא היה ניהול משבר- הייתה פאניקה, התלהמות, קורבנות ונקמנות

14/06/2015

237

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את המכוניות, מביאים רובי מים ומחפשים דרכים יצירתיות לעשות שמח.

ובכל שנה יש גרעין קטן של חבר’ה שמביא את המשהו הנוסף שאף אחד לא חשב, או שמישהו חשב אך לא העז לעשות. כך יוצא שבכל יום סיום שכזה, משנה לשנה, מעשי הקונדס הופכים למקוריים יותר, מוזרים יותר, קיצוניים יותר. מסורת מפוקפקת, אבל כזו שהנהלת בית הספר מאפשרת למרות שהיא יודעת שיש ילדים שלוקחים את זה לקיצון.

ולמה בכלל זה אמור לעניין מישהו? מכיוון שהשנה העניין יצא לתקשורת. דלף מאותו יום סיום וכמו בכל דליפה, התנפח למימדי ענק ויצא מכל פרופורציה. החל בנתונים המנופחים שנכתבו בכתבות בעיתונים וכלה בניהול כושל של המשבר על ידי הנהלת בית הספר ומוריה. אבל רגע, בואו נתחיל מהמערכה הראשונה.

מערכה ראשונה – אקדח מעשן, עכברים, תרנגולות ושאר ירקות

היו שמועות. שבועות קודם החל הבאז או כמו שהגדירה זאת מנהלת השכבה “שמועות על גבי שמועות”. המורים ידעו וחלק מהתלמידים ידעו והמנהל ידע על דברים שעלולים להתרחש באותו היום. בדיוק מסוג הדברים שבדיעבד אומרים עליהם ש”הכתובת הייתה על הקיר“.

המורות בקשו ממנהל בית הספר לבטל את יום הסיום לאור השמועות.

תלמידים הלכו למורים, סיפרו על השמועות והתריעו.

והמנהל – הוא בחר לתת לילדים צ’אנס, עשה סבב טלפונים להורים ולתלמידים המועדים לפורענות ואף חתם עם חלקם הסכמים שהם מתחייבים שלא לעשות את מה שהתכוונו לעשות.

ביום הסיום- כפי שאחת האימהות שהייתה באותו בוקר מספרת “בית הספר נערך כמו לפיגוע המוני”. המורות התחננו בפני מנהל בית הספר להשאיר את השער נעול, לתת לתלמידים לעשות את שלהם במסוף ולשלח אותם לדרכם משם, מבלי שייכנסו לבית הספר. תלמידי בית הספר  הונחו להישאר בכיתותיהם וצוות המורים יצא לבדוק את מכוניות התלמידים. הוחרמו אבקות צבע למיניהם ועוד כהנה וכהנה דברים בלתי מזיקים.

ואז נפתח שער בית הספר בהוראתו של המנהל. רוב התלמידים צעדו לעבר רחבת מגרש הכדורסל כמתבקש. חלק צעד לכיוון המורים.

עכברים מתים הושלכו על מורות, הושלכו גם בלונים מלאים בשמן דגים ו/או בשתן והיה בלון אחד עם אקונומיקה שהושלך לעבר מורה. מעשים חמורים שאין להקל בהם ראש! מעשים שראויים לגינוי ולעונש. בנוסף גם שוחררו בחצר בית הספר תרנגולות שהובאו מבעוד מועד. (לא הומתו חיות, לא נמרטו נוצות מהתרנגולות ולא הונח ראש חזיר בחדר המורים כפי שפורסם בתקשורת)

באותו הרגע סולקו כל תלמידי שכבה נ”ג משטח בית הספר, גם אלה שרצו להישאר ולנקות, גם אלה שלא ראו את המתרחש והיו כבר בקצה השני של בית הספר. דקות אחרי תום האירוע הייתה ידיעה מוגזמת ומנופחת בתקשורת על מה שקרה. מישהו, הדליף לתקשורת כי ידע על פי שנים קודמות מה הולך להיות.

מערכה שנייה – ביטול מסיבת הסיום

לאחר הפרסומים במדיה פנתה הנהגת ההורים אל מנהל בית הספר. הם ידעו שהדבר הראשון שיעשה מנהל בית הספר יהיה ביטול מסיבת הסיום של התלמידים ולכן הפצירו בו מבעוד מעד שלא לעשות כן.

ולמה הם ידעו?

מכיוון שבמהלך השנה, בכל פעם כשהיה חשש להתנהגות לא נאותה מצד התלמידים, הדבר הראשון שעשתה מנהלת השכבה היא לשלוף את האקדח הוירטואלי שלה כשבקנה עומד כדור “ביטול מסיבת הסיום“. וכולנו הרי יודעים שכשבמערכה הראשונה מופיע אקדח, הוא יירה במערכה השנייה.

והאקדח אכן ירה. מבלי לבדוק לעומק מה בדיוק היה, מי לקח חלק, מי אשם יותר ומי אשם פחות. הכי קל להטיל עונש קולקטיבי. ובוודאי כשהתקשורת רועשת וגועשת וצריך להרגיע.

מתוך שכבה של 320 תלמידים – עשרה עד חמישה עשר נערים השתתפו במעשה הזה והיו נוספים שתמכו מוראלית. ובכל זאת, ללא בירור מעמיק וחקירה ראויה. מבלי לשמוע את כלל התלמידים בוטלה המסיבה.

מסיבת סיום היא סיכום של שש שנות לימודים. הייתי מצפה מבית ספר שמנהלו מכריז כי “כדי לאפשר לכל ילדה וילד להצליח בחייהם האישיים בהווה ובעתיד, עמל צוות המורים והעובדים במסירות רבה ומוכן לנסות ולפתור כל בעיה” ושבחזונו מתהדר שהינו “ביתם השני של כל הנערות והנערים בקהילה” ינהג בשיקול דעת ובמידתיות לפני שליפת החלטה אומללה שכזו על סמך אירוע בודד. הייתי מצפה שיעשו בירור מקיף ויבדקו של מי האחריות לכל האירוע הזה. אולי האחריות היא משותפת? ואם כן, מדוע העונש הוא חד צדדי?

* המנהל טוען שאכן גם לו יש אחריות, ומוסיף כי האחריות שלו מתבטאת בכך שהוא הולך בין כלי התקשורת ומטהר את שמנו (תושבי המועצה האזורית “באר טוביה”).

מערכה שלישית – נעלבות בע”מ

הן נפגעו המורות. נפגעו מהתלמידים שעשו את מה שעשו ונפגעו מהמנהל שלא שעה לבקשתן. ומתוקף זכותו של כל אדם להיעלב במדינה דמוקרטית, הן אימצו את העלבון חזק וסירבו להרפות.

שבוע שלם הן לא דיברו עם התלמידים והתלמידות ששיגרו אליהם וואצאפים פייסניים, סליחות על גבי סליחות, מכתבי התנצלות וטלפונים מההורים. יש לציין שאת כל בקשות הסליחה עשו דווקא התלמידים שלא היה להם יד בדבר מתוך הבנה שאכן נגרם עוול לחלק מהמורות ומתוך רצון לתקן את היחסים. אבל המורות היו ברוגז ושמרו על דום שתיקה. שבוע שלם עשו ברוגז.

היו מורות שהגדילו לעשות- אחת קראה לתלמידים נאצים. אחת הפריעה במהלך מבחן כשהביעה את רחשי ליבה וקראה להם “השכבה הכי דפוקה שהייתה”, היו כאלה שסירבו לענות על שאלות במהלך מבחני בגרות או מתכונות והיו כאלה שפשוט התעלמו משאלות לגבי מבחנים שעומדים להיות. כך שבוע שלם. היו מורות ששינו את הטקסטים שלהן בספר המחזור של השכבה. בוגרות מאד.

ובכל הזמן הזה לא ראה מנהל בית הספר לנכון לזמן את כל התלמידים לשיחה.

לקח שבוע וקצת עד שעשה כן ובמפגש הזה המורות הטיחו האשמות בכלל השכבה. האשימו והאשימו ולא קיבלו התנצלות אחת.

לא היה זה מפגש שמונחה על ידי גוף מתווך כמו יועצת, פסיכולוג או מגשר והרי היו גם תלמידים שנפגעו מאותה התנהגות של חבריהם. ללא יד מכוונת ובעיקר ללא קבלת התנצלותם של אלה שלא היה להם יד בדבר, הוביל המפגש למפח נפש אצל התלמידים.

“איך יכול להיות” שואלים התלמידים, ששכחו לנו את כל הדברים הטובים שעשינו במהלך השנים? איך יכול להיות שצוות שאמון על החינוך לא מקבל את ההתנצלות שלנו, הרי גם אלוהים סולח לא? איך יכול להיות שאנחנו מתנהגים בבגרות יותר מהמורות שלנו שמותר להן להיעלב אבל הן צריכות להתעלות מעל לכך בסופו של דבר.

ואני שואלת, איך יכול להיות שהבת שלי שבכל השנים בבית הספר התנדבה לכל פעילות שהייתה, ישבה בכל וועדה, שרה במקהלת בית הספר ובהרכבים מוסיקליים בכל טקס, זכתה לתעודות הצטיינות על בסיס קבוע, איך יכול להיות שהיא ושכמותה (ויש לא מעט)  יזכו ליחס כזה מהמורות שלהן- מהצוות החינוכי?

אם המעשים הללו היו כל כך פוגעניים וגובלים בפלילי, מדוע אף אחת מהמורות שנפגעו לא הפנתה את כעסה כלפי אלה שעשו פיזית את המעשה? הרי ידוע מי התלמידים הפורעים. מדוע אף תיק פלילי אחד לא נפתח כנגד התוקפים?

שלושה שבועות אחרי האירוע זימן בית הספר את ההורים לפגישה באודיטוריום בית הספר. גם פגישה זו לא הניבה דבר מלבד צחוקים מזלזלים מצד המורות, האשמות ואפס רצון לנסות ולפתור את המשבר ולו למען אלה שכן מגיע להם.

באותו מפגש, אחד התלמידים שלקח חלק במעשים התנצל בפני כולם. אכן מעשה שראוי לציון. המנהל, מעל אותה במה שיבח אותו על תעוזתו, שיבח ושיבח עד שההורים והתלמידים נעו בחוסר נוחות על הכיסא. אלה שלא עשו דבר התנצלו והתנצלותם לא התקבלה עד עצם היום הזה. איפה המידתיות?

ולמה לא ענו המורות לתלמידים במשך שבוע שלם? המורות טענו כי היו צריכות את הזמן לעצמן להתאושש מהאירוע. אני אומרת למה לא, מעשה נבון לקחת שבוע להתאוששות אבל מדוע לא כיבדתן את התלמידים בשורת אס אם אס אחת בודדה? יכולתן לכתוב: “תלמידים יקרים, יצאנו להתאוששות נחזור בעוד שבוע” או משהו דומה. לכן אינני מאמינה להן.

בכל אופן מנהל בית הספר הבטיח לשקול שוב את הדבר ולרגע היה שביב תקווה.

מערכה רביעית – ועד ההורים מנסה להציל את המצב

מנהל בית הספר נעמד בין הפטיש לסדן. מצד אחד המורות נעמדו על רגליהן האחוריות, נעלבות מתקרבנות, נקמניות. מהצד השני הנהגת ההורים שביקשה לקיים סיום מכובד לשכבה.

אז בואו ננסה להיזכר מה היו הסיבות לביטול?

בתחילה נאמר שבגין אותה פעילות ביום סיום, השכבה נענשת באופן קולקטיבי.

אחר כך נאמר שזה בגלל שהרוב ידע ולא מנע זאת. טענה שניתן להפנות להנהלת בית הספר- גם אתם ידעתם וגם אתם נכשלתם במניעה.

אחר כך טענו המורות שהן אינן יכולות לשמוח ולרקוד עם הילדים אחרי מה שקרה. ובאותה נשימה הציעו שיקיימו מפגש כיתתי – כל כיתה תתאסף ותעבוד על אירוע משלה. אז במסגרת כיתתית אפשר לשמוח ולרקוד?

המנהל ניסה לבוא לקראת ההורים. לבסוף סוכם שתהיה קבלת פנים בשטח בית הספר למשך שעה, לכלל השכבה כשלאחריה מפגשים כיתתיים.

בקבלת הפנים יהיה כיבוד קל ושתייה קרה וחמה ומוסיקה רגועה.  יופי!

אז אם ממילא התבטלה המסיבה במתכונתה המסורתית – הופעה, שירים, ריקודים ובגדי נשף-  ועתה צריכים כ- 1000 איש להתכנס יחד לשעה, אולי נוסיף כמה אלמנטים שמחים בכדי לשמח בכל זאת את הילדים שנשכחו אי שם במרתפי העלבון של המורות?

מְנַהלת השכבה לא הסכימה לשום רעיון שיכול לשדר שמחה!

לא התייאשנו. לחצנו ולחצנו ולבסוף מנהל בית הספר הסכים שנפרוס שטיח אדום ונעשה שני קירות ממותגים שהילדים יוכלו להצטלם לצידם. יופי!

אבל ללא שער בלונים בכניסה לבית הספר, ללא מתופפים וללא סרט שחומרים ממנו נאספו במהלך כל השנה וביקשנו להקרין במהלך אותה שעה אומללה.

שער בלונים ומתופפים זה יותר מדי שמח בשביל המורות והרי המפגש לא אמור מבחינתן להיות שמח. הן עשו הכל בכדי לומר את המילה האחרונה, בקטנוניות ובילדותיות שגרמו להן לטרפד כל רצון של מחווה למען הילדים ושכחו לגמרי את כל הילדים המצוינים שבשכבה נ”ג.

ביטלתם את המסיבה המסורתית, ניצחתם! כל ההכנות והחזרות וההתרגשות של התלמידים ירדה לטמיון. אבל למה לא לקנח במשהו נחמד, להשאיר קורטוב של טעם טוב ולו בזכות הדבר הבא-

 האבסורד!

השבוע התקיים טקס מצטיינים בית ספרי. כבכל שנה מחולקות תעודות הצטיינות למצטייני השכבה. והשנה שימו לב לנתון –  30% ממצטייני בית הספר הם משכבה נ”ג!!!

עבור אחוז קטן מכך בוטלה מסיבת הסיום. האם עבור נתון שכזה לא ניתן היה לאפשר שער בלונים מטופש, מתופפים שיעשו קצת שמח והקרנת הסרט שלהם??

 מערכה חמישית – סוף מעשה במחשבה תחילה

בהתחלה הילדים נעלבו מחרם המורות אך היו מוכנים לבלוע את העלבון ולהתעלות על עצמם, להתחנף ולהתנצל עד כדי התרפסות. עתה כבר היה גבול למה שהילדים היו מוכנים לספוג והם עצמם ביקשו לבטל את קבלת הפנים.

 אז מסיבת הסיום נפטרה כך גם קבלת הפנים המתוכננת ועכשיו התחיל הקרב על הירושה:

  • כ- 100,000 ₪ עמדו לטובת מסיבת הסיום.
  • חלק מזה הלך לספר המחזור
  • כ50,000 אלף ₪ שולם למפיק באיזה הסכם שיש לגביו סימני שאלה. מפיק שלא הפיק כלום וגם לא היה מוכן להיענות לבקשת ההורים להמשיך עם ההפקה באופן עצמאי.
  • למעלה מ 20,000 ₪ נאסף על ידי התלמידים במהלך השנה בירידים שעשו על מנת להעשיר את המסיבה שלהם.

מכתב על ביטול המסיבה נתקבל מיד מצד הנהלת בית הספר אולם עד היום לא יצא כל מכתב המפרט את הסכום שאנו אמורים לקבל מבית כהחזר בגין ביטול המסיבה. עמימות מוחלטת.

אפילוג

שום “דאוס אקס מַכינה” (כוח עליון) לא ייכנס בשלב זה לתמונה ולמסיבת הסיום שלנו לא תהיה תקומה. לא מסיבת סיום, לא אירוע פרידה, לא סליחה וכפרה מצד צוות המורות.

אז מה למדנו בשיעור הזה?

בבית, כשהילד שלנו עושה משהו שאינו אמור לעשות, אנחנו כועסים, מסבירים ומנסים לתקן.

בבית, כשהילד שלנו מתנצל, אנחנו מקבלים את התנצלותו. גם אם הדבר נעשה בכוונה ובמיוחד אם לא.

בבית, אנחנו כהורים מנסים לשמש כדוגמא. ההתנהגות שלנו מהווה מראה לילד שבאמצעותה הוא לומד להתנהג.

בבית, אנחנו משתדלים להציב גבולות גם כאשר הילד רוצה, גם כאשר הוא מבטיח הבטחות. כי אנחנו יודעים שהוא רק ילד (גם אם הוא בן 18 ). אנחנו מציבים קו אדום ומנסים למנוע. זה לא אומר שאנחנו לא מאמינים, זה אומר שאנחנו גם היינו פעם בגיל הזה.

בניהול משבר יום הסיום ב”תיכון באר טוביה”, בית הספר לא שימש כבית. הצוות החינוכי שכח את תפקידו. מנהל בית הספר נתן לפרסום בתקשורת להכתיב את סדר היום וגם למורות. לא היה ניהול משבר- הייתה פאניקה, התלהמות, קורבנות ונקמנות וכל זה מצד אנשי חינוך שנתנו לרגשות שלהם לשלוט בהם ובו בזמן פגעו בתלמידים טובים, במצטיינים ובכאלה שלא היה להם יד במעשה הנבלה הזה.

ערכים זה לא רק ציונות או מסע לפולין אלא גם לדעת לסלוח, להכיר בכך שההיסטוריה של רוב הילדים חיובית ותרומתם לבית הספר גדולה. לדעת לספור עד עשר, לקחת נשימה ארוכה ולהתבונן על הדברים בצורה רחבה.

יכול היה המנהל למנף את האירוע, לעשות סדנאות, להפעיל פעילויות התנדבותיות מצד התלמידים ובעיקר להעניש בחומרה ייתרה את הפורעים. תיק במשטרה היה עושה את העבודה, עבודות לתועלת הציבור, התנדבות במעון חיות וכיוצא בזה. אולם המנהל הסתפק בשלילת 12 שנות לימוד לאותם תלמידים שבוודאי יגיעו בעוד כמה שנים ויקבלו את התעודה לאחר שהכל יישכח.

ישכח? מסיבת הסיום הזו שלא תהייה, לעולם לא תישכח עבור אותם התלמידים ולא רק בגלל שלא הייתה מסיבה.

236הבנות- כשעוד הכל היה אופטימי

* הבת שלי דנה קיבלה תעודת הצטיינות. יומיים לפני הטקס המורה סימסה לה שהיא מוזמנת להגיע. כשדנה שאלה למה בהתראה כל כך קצרה, היא ענתה שרק היום נודע לה התאריך. שקר גס! לפחות שבוע קודם קיבלה חברה שלנו עבור בנה משכבה נמוכה יותר הזמנה מעוצבת לאירוע המצטיינים. האם למישהו היה אינטרס שילדי שכבה נ”ג לא יגיעו לטקס לבייש את בית הספר??

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

המימונה והסכסוך האשכנזי- מזרחי

במסגרת כתבה שקראתי על מחקר שנעשה, החלטתי בשיטת עשה זאת בעצמך, לערוך מחקר קטן משל עצמי. במחקר המקורי גילתה הגב' טליה שגיב כי בני הדור השלישי שהם חצי מזרחיים וחצי אשכנזים...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה