הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

אוי, כמה שאנחנו אוהבים את חג האבל הלאומי שלנו, כל כך אוהבים אותו שאנחנו מתחילים לחמם אותו שבוע קודם.

19/04/2015

נרנשמה

אוי, כמה שאנחנו אוהבים את חג האבל הלאומי שלנו, כל כך אוהבים אותו שאנחנו מתחילים לחמם אותו שבוע קודם.

אנחנו מתחילים לחמם על אש קטנה, נזכרים בשישה מליון, בסיפורי הגבורה של אלה שלא שרדו ובסיפורי הגבורה של אלה שכן. סופרים את הניצולים שנותרו ואת אלה שמתו ונאנחים לנוכח המציאות הקשה בה חיים רבים מהם, אפילו מעלים פוסטים על ניצול שנשדד או על כזה שמת ואין מי שילווה אותו בדרכו האחרונה. ואז, כשהלב שלנו רך ופרוץ ומוכן בדיוק בדרגת הצלייה הנכונה, מגיע ה- יום.

 יום חג האבל הלאומי – יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

ובחג האבל הלאומי, כ ו ל נ ו משפחה אחת גדולה- כ ו ל נ ו משפחת השכול. אין ימניים ושמאלנים, אין דתיים וחילוניים, אין בועה תל אביבית ופריפריה, יש רק אנחנו.

ואנחנו – אנחנו מורידים את הווליום יחד ומזילים דמעה יחד ומתחשבים אחד בשני- יחד. אנחנו הולכים לטקסים יחד ומקשיבים לשירי התוגה יחד ועומדים בצפירה בדיוק בשעה 11 בבוקר- יחד.

והכי הכי – יחד, אנחנו מרשים לפוליטיקאים להמטיר עלינו קלישאות ומחבקים את אותן אמירות פלקאטיות כאילו היו אמת צרופה או איזו נחמה להיתלות בה.

אמירות פלקטיות כמו – “הם נפלו על הגנת המולדת”- כאילו אף חייל לא ירה לעצמו בראש אף פעם או מת באיזו תאונה צבאית. או למשל כשהם מציינים את “חומת המגן הבנויה מאלפי חיילים וחיילות” ומתעלמים לחלוטין מכך שאותם חיילים הם לעיתים בובות משחק בידי מנהיגים בלתי אחראיים. או כשהם מדברים על “הסולידריות”, על “הערבות ההדדית”, על “החברות והאחריות” כאילו אף פעם לא עקפנו את התור מימין, לא חתכנו בכביש, לא נשבענו שננקום בשכן עם מסיבת קריוקי עד אור הבוקר או לא ייחלנו לאיזה ימני/שמאלני (מחק את המיותר) מוות בייסורים.

וגולת הכותרת – המשפט “ובמותם ציוו לנו חיים”.

ואני אומרת, אם כבר אנחנו בענייני קלישאות, אולי נלך על זה עד הסוף?!  בואו ניקח את אותן קלישאות ונעיר אותן לחיים.

בואו ניקח למשל את המשפט ובמותם ציוו לנו חיים, נקלף אותו מהדף ונהפוך את הצווי למשהו חי, נושם, מוחשי. ניקח את אותם חיים מצווים ונחיה כאילו באמת יש אנחנו.

אולי נתחיל בכך שנראה אחד את השני, ממש נסתכל על האחר ולא רק דרך הפייסבוק או האינסטגרם או הטוויטר, שם כולם יפים ומאושרים – ממש פרסומת ל ‘אור ואהבה’.

אולי ננסה יותר להתאפק, למשל כשהתור בסופר ארוך מאד והקופאי איטי כמו צב. או כשהתור שלנו אל הרופא מגיע אחרי שעה שלמה של המתנה ובדיוק אז מגיע מישהו ומבקש להיכנס “רק בשביל מרשם”. או למשל כשמישהו מעיר איזו הערה “בונה” על הילד שלנו וכל מה שאנחנו מעוניינים לעשות באותו הרגע זה לשלוח אותו ואת האימא שלו ואת האמאמא שלו לאלף אלפי עזאזל (במקרה הטוב).

אולי אפילו ננסה לקיים את הערבות הדדית שמדברים עליה ושקצת הלכה לאיבוד בתקופה האחרונה ויכול להיות אפילו שנצטרך קודם כל ללמוד את המושג מחדש.

שי פירון אמר: “הזיכרון, תכליתו לבנות את העתיד”  (הנה איש שמבין על מה אני מדברת) השאלה היא, מה צריך לקרות כדי שאותו מוות יזכיר לנו שהחיים במדינה הזו יכולים להיות יותר כולנו ופחות אני?

כי העניין עם המוות זה שהוא אכן מאחד אותנו, אבל רק באופן זמני- בין יום אחד לשבוע ימים. ומלחמה, העניין איתה שגם היא גורם מאחד אבל שוב, זה תופס לחודש, חודש וחצי במקסימום.

ומה בשאר הימים? איך כולנו חיים את החיים האלה שציוו לנו- יחד- בשאר הימים?

 

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

Thumbnail

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 6 years
Thumbnail

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים