הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

דגל

צריך שמישהו יקום ויגיד – אנחנו מדינה בהפרעה! בעצם, פעם היינו מדינה בהפרעה ומאז המצב שלנו התדרדר והיום אנחנו מדינה בפסיכוזה.

על פי מילון ‘רב מילים’ פְּסִיכוֹזָה היא “מונח המציין הפרעה נפשית קשה, המאופיינת בקשר לקוי או מעוות אצל החולה עם המציאות (כמו סכיזופרניה או פרנויה)”. הגדרה נוספת היא “סערת רוחות או התרגשות עזה מאד האוחזת באנשים בתקופה מסוימת (פסיכוזות).

אז איפה ההפרעה ומה מעוות אצלנו והאם בכלל ניתן לתקן את זה?

בהקשר לאירועים האחרונים שהלהיטו את המדינה אני מאמצת את המשפט העממי “הדג מסריח מהראש” ומאמצת גם את דבריו של נחום ברנע בטור שכתב היום (7.7.14 ) ב’ידיעות אחרונות’. הוא מדבר על ההסתה. אותה הסתה שהביאה לרצח רבין, אותה הסתה שהביאה לרצח אמיל גרינצוויג, אותה הסתה שהביאה לטבח של גולדשטיין לפני 20 שנה ואותה הסתה שהולידה את פעילויות ‘תג מחיר’ ודומיו.

בתור עם שזוכר היטב מה היה לפני 2000 שנה, קצת צורם שהזיכרון לטווח קצר אצלנו חסום. ומילא אצלנו כעם- כעדר שהולך אחרי מנהיגיו. מה עם הזיכרון של המנהיגים שהזדרזו לדרוש מחיר בגין רצח שלושת הנערים מעל דפי הפייסבוק שלהם ובכל אמצעי שאפשר להם, והשתלחו והתסיסו ושחררו אמירות בלתי אחראיות (והמחיר אכן לא איחר לבוא בדמות נער פלסטיני שנשרף בעודו בחיים).

וכמו שכותב ברנע:  “הלקח הוא ששום לקח לא נלמד, לא מרצח גרינצווייג ולא מרצח רבין, לא מפשעי המחתרת היהודית ולא מטבח גולדשטיין. מעשי הרצח מגונים, אבל ההסתה שמובילה אליהם נחשבת לאקט לגיטימי, פטריוטי, אמוני. יש האומרים שהיא אפילו מביאה קולות”.

כי במדינת ישראל אין לקח. אין אחריות אישית. אין הנהגה שתצא באומץ ותגיד דברים שאולי לא ישמעו פופולאריים בעיני בוחרים פוטנציאלים, מעבר לשימוש בקלישאות שחוקות וריקות מתוכן שאינן מביאות לפתרון, אלא אולי להיפך.

התרבות שלנו על סף קריסה אבל זה מתחיל עוד קודם, כי אירועי ההסתה הפרועה, התרת דם, שחרור הרסן, הוא רק סימפטום לכל מה שחולה במדינה הזאת.

התחושה היא כי המנהיגים שלנו עסוקים בהישרדות פוליטית במקרה הטוב ובמקרה הגרוע יותר בהישרדות אישית וכלכלית. בריפוד הכיסים על ידי קבלת טובות הנאה בעיגול פינות ובניסור זוויות. בשנים האחרונות יותר ויותר פרשיות שחיתות נחשפות ודוחפות לנו לפנים את מה שתמיד ידענו אבל לא העזנו להאמין בו. ראשי ממשלה, שרים, נושאי משרות ציבוריות ואפילו רבנים מתגלים כמושחתים. וככל שהפרשיות מתרבות- כמו סם – הן מפסיקות להשפיע ואנחנו הופכים רדומים ואפאתיים.

ומילא המנהיגים. מה עם זרועות הביטחון שלנו? משטרה שחדשות לבקרים מפשלת– היא פישלה בטיפול הקריאה של החטופים, פישלה בטיפול התלונה של האם שבנה בן ה8 כמעט נחטף בשכונת שועפט (שלאחריה נחטף הנער מוחמד אבו חדיר). מפשלת לא מעט בטיפול באלימות במשפחה ועכשיו מסתבר שאפילו בצמרת המשטרה יש מי שעסוק בריפוד כיסים- פשלה לא קטנה.                                                                                                                                                                                                                        וזה מבלי להזכיר שחיתויות שנחשפו בשנים האחרונות במשטרה או למשל העובדה שקציני משטרה בכירים בדימוס, שישבו ביחידות כמו לה”ב או שימשו כמפקדי מרחבים וכראשי מחלקות- ניצבים ותתי ניצבים, הולכים לעבוד בעיריות כשידוע שראשי אותן עירייה מצויים תחת חקירה.

ומילא זרועות הביטחון. מה עם משרדי הממשלה שאמונים על רווחת ציבור משלמי המיסים? משרד הפנים שאמור לטפל בקשישים, בנכים, בניצולי שואה ומטרטר אותם בלי הרף. מס הכנסה שבשבילם אני פושעת כל עוד לא הוכחתי אחרת. משרד החינוך שמחליף חדשות לבקרים תכניות חינוך ולא משכיל להבין שהחינוך ותשלום משכורות מכובדות ומכבדות יביאו מורים איכותיים למערכת, ויהפכו את הלמידה לטובה יותר. מה עם משרד הבריאות החולה או משרד התרבות שתקציבו הכולל לתרבות עומד על 0.18% מתקציב המדינה שלא כבמדינות המערב בהם התקציב עומד על 1%.

ומילא משרדי הממשלה. מה עם פערי השכר העצומים במשק? ואני לא מדברת על המעמד הנמוך, אלא על מעמד הביניים ההולך ונרמס. מה עם יוקר המחייה ואיך זה שפירות וירקות למשל הפכו למותרות? מה עם אי יכולת לרכוש דירה ועם זה שאין דיור ציבורי ראוי שיכול לתת מענה לפחות לחלק מהציבור. מה עם העובדה שגם בילויים הפכו לכמעט בלתי אפשריים אצל חלק גדול מהעם.

ומילא כל אלה. מה עם הגזענות הגואה, עם חוסר הסובלנות לאחר? מה עם תחושת הערבות ההדדית שהייתה פה פעם, שכנות טובה ועזרה לזולת? למה תחושת הביחד מגיעה תמיד באיזה אירוע לאומי עצוב ומזעזע וגם זה רק לרגעים ספורים. ואיך זה שהאופורטוניזם הפך להיות הדת החדשה? הארון ההולך לפני המחנה? עגל הזהב אליו אנו סוגדים?

ואני אומרת, האשמה היא לא בעם!  כי עם- כמו ילדים- צריך הורים אחראיים. שיחנכו אותו לערכים, לסובלנות, ליושר ובעיקר שיתנו דוגמא אישית.

ואם הדוגמא שלנו היא השחיתויות שמתנוססות חדשות לבקרים בכותרות, משכורות עתק שמקבלים בכירים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי שגובלות בחזירות, טירטור וחשדנות כלפינו כאזרחים המבקשים לתבוע את מה שמגיע לנו מול משרדי הממשלה, מערכת בריאות שלא מסוגלת לשרת את כל חוליה, קושי להביא משכורת מכובדת הביתה וחוסר ביטחון. מה הפלא שאנחנו הולכים ומתפוררים. מה הפלא שהמוסר מתרופף, שהערכים נשחקים ושאנחנו חשדנים כלפי עצמנו וכלפי השונים מאיתנו.

מורים מאוימים על ידי הורים. רופאים מותקפים על ידי חוליהם. נהגים הורגים חפים מפשע. אבות ואמהות הורגים את ילדיהם. בעלים רוצחים את נשיהם. אונס הפך לחלק מהיום יום. וכל הפושעים האלה מקבלים עונשים קלים, בלתי מתקבלים על הדעת. אין דין ואין דיין!

מדינה בפסיכוזה.

ואם מה שקראתם יצר אצלכם תחושת דיכאון קלה וכל מה שאתם רוצים לעשות זה להיכנס למיטה ולישון, כדאי שתעשו זאת על מזרן ישן. כי החל מ 15 ביולי תכנס תקנה חדשה של הוספת חומרים מעכבי שריפה לכל המזרנים. תקנה של שירותי הכבאות שמצאו ש 70% מהרוגי הדליקות בישראל הם אנשים שלא הצליחו להימלט מהמיטה כשזו עלתה באש. תקנה שיצאה למרות שהוכח קשר בין חומרים אלה לשיבוש המערכת ההורמונאלית, לסכרת, לעלייה בבעיות קוגנטיביות ומוטוריות, להפרעות מטבוליות ולסרטן ולמרות שזה בניגוד להמלצה של משרד הבריאות.  אז אולי אף אחד לא יישרף במיטה, אבל כמה יחלו במחלות האלה וימותו בה בכל מקרה?

מאז שסי היימן שרה “מלחמות לא קורות בקיץ” דווקא בשנים האחרונות הן נופלות על יולי אוגוסט. אבל נדמה לי שהמלחמות שלנו אינן תמיד מול אויבנו שבאו עלינו לכלותינו, אלא בעיקר מתרחשות בתוכנו. ואם לא נתאפס בהקדם האפשרי ואולי אפילו נעבור איזשהו טיפול קולקטיבי, נטביע את עצמנו בים, בכוחות עצמנו. – בלי עזרה מאחרים.

אז שתהייה שינה טובה.

* ככה אני מרגישה היום. אולי מחר ארגיש אחרת…

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה