הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

במסגרת כתבה שקראתי על מחקר שנעשה, החלטתי בשיטת עשה זאת בעצמך, לערוך מחקר קטן משל עצמי.

במחקר המקורי גילתה הגב’ טליה שגיב כי בני הדור השלישי שהם חצי מזרחיים וחצי אשכנזים (כמו הילדים שלי) מתחברים יותר לצד המזרחי שלהם ומעידים על עצמם כי הם מזרחיים.

אז אני חשבתי, או יותר נכון, הייתי בטוחה שזה קשקוש ושאלתי את ביתי היקרה שמחוברת לטבור האשכנזי שלי את שאלת מליון הדולר: “מה את מרגישה- יותר מרוקאית או יותר אשכנזייה?”

דנה בלי לחשוב פעמיים הודיעה לי שהיא מרגישה יותר מרוקאית ואני- שבישלתי אותה בתוכי כמעט תשעה חודשים על אש נמוכה עד שיצאה מבושלת היטב וטעימה להפליא, שלא ישנתי בגללה כמעט שלוש שנים, שהסעתי אותה לחוגים, לחברים, לבילויים והכי חשוב לשופינג עד עצם היום הזה, נמחקתי ברגע אחד ממפת הגנים שלה.

אז נעלבתי.

ואחרי שנעלבתי, היא ביקשה חגיגית שנעשה מימונה. או שאולי היא ביקשה אפילו קודם אבל השנה הבנתי שזה ממש חשוב לה והרמתי את הכפפה או יש לומר את הטישו בכדי לנגב קודם כל את הדמעות.

אבא שלה – המרוקאי – זה שהגנים שלו השתלטו לי על הילדה, הודיע בחגיגיות שהוא לא לוקח חלק בכל ההכנות ושלא ניקח אותו בחשבון בכל הבאלגן הזה ומיד אחרי שאמר כבר עמד במטבח ורקח ריבות שונות ומשונות בהתלהבות מזרחית. אחר כך הייתה התגייסות המונית לטובת העניין בדמות חברה שלי – אשכנזייה כבר אמרתי?

בספר של רחל קינן ‘העוגות המרוקאיות של אמא’ שהפך לתנ”ך שלי בימי ההכנות הקדחתניות כתוב כך: “המימונה היא חג של המרוקאים, בלעדי, אף אחד לא מנכס אותו  לעצמו….למה?…המימונה נשארה בחיקנו, כנראה משום שהיא מאפיינת את תרבותנו – תרבות השפע הקולינארי, תרבות הכנסת האורחים ורוחב הלב”. (עמ’ 18 )

אז יושבות להן שתיים. האחת שורשיה ברומניה – מגלגלת, מקציפה ומזליפה, השנייה אשכנזייה- אנוכי (שורשי בלתי ניתנים כרגע לפירוט מפאת קוצר היריעה) שפיניתי בשביל חגה של ביתי הצעירה את כל חול המועד פסח ויצאתי מחירות לעבדות במטבח. בין הקוקוס לחלבונים, בין הסומסום לשוקולד ובין חוֹם של מאה וחמישים מעלות לוויכוחים אם צריך לתת עוד חמש דקות בתנור ומה עושים כשהעוגייה יוצאת עם חור חלול באמצע.

 

וכמו שמספרת הבדיחה: איך נפתח ספר בישול מרוקאי? כתוב בו “קודם כל תרגעי!”

אז קודם כל נרגעתי, או ניסיתי בכל אופן והתחלתי לאפות בשצף קצף ולו רק בכדי להגיד אחר כך שהנה אני אשכנזייה – ניכסתי את המימונה לעצמי ובכך להצית מחדש את הסכסוך האשכנזי-מזרחי ארוך השנים שעדיין לא נפתר.

כשהתחלתי להזמין אנשים למימונה נתקלתי בתגובות שונות ומשונות אבל אחת מהן הייתה משעשעת במיוחד- לא נגעתי:

היא: “טוב אז אני אביא קצת עוגיות”

אני: “אבל אני עושה עוגיות, לא צריך להביא”

היא: “לא נורא, זה בכדי שיהיה קצת צבעוני”

ואז התחלתי להבטיח לחברים שהזמנתי, שלא יחששו להגיע – “השולחן לא יהיה בצבע אפור”.

ואחרי לישות, הקצפות, המסות שוקולד, גלגולים, הקפאות, חיתוכים ומינג’וטים. (הנחה במנג’טים). אחרי חלבונים, חלמונים, קוקוס, סומסום, שוקולד צ’יפס, שקדים, אגוזי מלך, לוז ופקאן, תמרים, שזיפים, סוכריות צבעוניות, סוכר, אבקת סוכר וגם קצת מלח. אחרי מנג’טים מכל הגדלים מכל הצבעים ומכל המינים ודפי תחרה לצילחות (הנחה על הצלחות) הגיע היום הגדול – המימונה.

אז הצטיידנו ברשימת השמעה עם שירי חפלה

וערכנו שולחן ארוך ארוך

ותזכרנו את כולם לאן להגיע ומתי

ובדיוק בשעה שיצא החג, לא רגע לפני! הוצאנו את כל הקמח שחיכה במשך כל החג בארון במחסן בשקט בשקט ובסודיות מרובה.

ואז

העלינו תמונה לפייסבוק.

ומה המסקנה שלי מהחג הזה?

שאני יכולה לכתוב את הפוסטים הכי מדהימים בעולם, והסיפורים הכי מושקעים, אבל תמונה אחת של אוכל תגרוף לבסוף עשרות לייקים ועל אחת כמה וכמה אם זה של משהו מתוק כמו עוגיות של מימונה.

וגם – לא משנה כמה קילו מופלטות נעשה, זה אף פעם לא יספיק. (ותודה לחמותי גילה ולגיסותי מרית וחנה שעמדו וטיגנו כמויות אדירות של ספינג’ ומופלטות)

והמסקנה הכי מעניינת היא הפליאה והתדהמה (אם כי לא מפתיעה):

כמה גדולה הייתה הפליאה כשאנשים נוכחו לדעת שכל העוגיות הם Home Made.  כאילו “אנחנו האשכנזים” לא יודעים לבשל או לאפות.  כאילו “תרבותנו” אינה תרבות של שפע קולינארי, כאילו ש”תרבותנו” אינה תרבות של הכנסת האורחים ורוחב לב.

אז יאללה תירבּחוּ ותסעדו ובחיי תנוחו עם כל העניין האשכנזי-מזרחי הזה.

והנה משהו קטן ברוח החג מבית אמא ואבא (לא שלי)

* ועוד משהו – דור בני הגדול אמר שהוא דווקא מרגיש חצי חצי. הוא מהא”ום. נחת.

אם אהבתם, אתם מוזמנים לעשות לייק בתוך הפוסט. אם אהבתם מאד אתם מוזמנים לעקוב אחרי (יש כפתור כזה)

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה