הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 37

החל ממאי 2010

11/04/2014

שקיעהנבירה

הימים שחלפו, נצבעו בגוונים של שיממון. בחיפוש. בשאלות על העבר ועל העתיד ובתהייה על ההווה שנמתח לאי תחושה מתמשכת. שנמתח לחוסר. שמגרד חלקים מתוך נשמה ומתוך גוף. שמעוות בטן המשוועת למוצק שירפד את דופנותיה.

ובימים שחלפו, מיטל וחווה ומשה ולביא וחיים ודוד וסעדיה ורחלי ושלמה ותקווה, והמונים אך מעטים שנשארו בחיים וכבר הוכו בפיכחון, כל שנותר להם, הוא החיפוש. אחרי השמחה על שנותרו ואחרי העצב על אלה שהלכו ואחרי הכעס על מה שהיה.

והנבירה.

הנבירה בין שרידים והריסות. נבירה אין סופית משעת היקיצה ועד לשעת התשישות. הנבירה שלוקחת את הבן אדם לשיאי התרגשות ומטיחה אותו ארצה ללא רחמים בייאוש שהולך ומעמיק מיום ליום. והאבק והקור והחום והצמא והלכלוך.

מיטל הייתה בדרך לחוג בלט. אימא הורידה אותה רק רגע לפני, במקום הקבוע והיא עוד הספיקה לראות מבעד לחלון הג’יפ השחור נפנוף לשלום ולתפוש נשיקה שנשלחה באוויר. דוד היה בעבודה, משמרת ערב. עוד סחורה שהגיעה לנמל, עוד פריקה, עוד לילה של משא מייגע ששנא כל כך. חיים ישב בבית מול המחשב, כוס וויסקי לצידו וכבר היה לו רעיון איך יפתח את המאמר הכלכלי הבא, שהדד ליין שלו היה לעוד יומיים. ואחרי שהקליד את המשפט הראשון והיה מאד מרוצה ממנו, שלח יד לכוס הוויסקי בהתענגות וזו החליקה ישר על המחשב שהגיב בקולות משונים וכבה. ובאותו הרגע הוא חשב שהעולם שלו חרב עליו.

The gate will be closed at 8 pm! Pleas make your preparation and be sure that you’re back on time  .  קרא הכרוז. סעדיה לא הבין את מה שנאמר והסתכל בעיניים שואלות על הרמקול האימתני שהוציא את הקריאה מתוכו בדיוק מעל לראש שלו. הוא לא העז לשאול, רק הידק את המעיל המרופט לגופו והתיישב. רחלי התיישבה לצידו וטפחה בחביבות על גבו. “יהיה בסדר, סעדיה” היא אמרה בחיוך, “לא לחינם הגענו עד לכאן”.

לחשושים החלו לעלות מכיוון קבוצת האנשים שעמדו מרוחקים מהם, דיבורים שנשמעו כמו זמזום דבורים והלכו והתגברו. רחלי לא הצליחה לשמוע מה הם אומרים למרות שניסתה להתאמץ ולהקשיב, האנחות של סעדיה הסיתו את הקשב שלה. “מאה ימים” סעדיה אמר ונאנח בקול. “מאה ימים. בדיוק היום”.

רחלי מזמן איבדה את היכולת לספור את הימים, מבחינתה כל יום דמה ליום שקדם לו ושום שינוי לא נרשם, לא ביום שחלף ולא ביום שאחרי. “אולי תתחיל את הספירה מחדש” היא הציעה “אתה תראה, מעכשיו הדברים ילכו וישתפרו. ספירה חדשה סעדיה” היא אמרה ומחאה כף אל כף כאילו הוא אחד הילדים בגן שלה. בגן שהיה שלה. אבל סעדיה לא הקשיב לה. כל מה שהוא רצה, זה לשמר את הזיכרון שהיה לו מהמשפחה שלו- הבנים והבנות והנכדים שחגגו לו לפני מאה ימים יום הולדת שבעים. הוא לא רצה את החגיגה, הוא פחד מעין רעה. תמיד פחד מעין רעה אבל אז במיוחד. הוא אמר לשרה אשתו שהוא לא רוצה חגיגות אבל הילדים התעקשו. הוא הזהיר אותה מפני האפשרות שאחרי שיחגגו לו אריכות ימים הוא ימות, והיא צעקה עליו שיפסיק כבר עם השטויות הפרימיטיביות שלו ושהוא נשמע כמו אימא שלו המנוחה עליה השלום תזכה למנוחת עדן.  עכשיו הוא יושב, על ספסל ברזל קר ואינו מבין מילה ממה שהרמקול הצורמני מדבר אליו.

הרמקול הצורמני המשיך ופלט מתוכו מילים באנגלית, בשפה ברורה ורהוטה. מילים שהסבירו מה לעשות בכל שעה עגולה, בכל רגע נתון. מילים שהיו קשורות להתעוררות ולקימה ולאכילה ולהתלבשות ולהתקלחות ולעבודות יזומות ולאזהרות כאלה ואחרות.

לכל המילים שלמה הקשיב, ולכל המשפטים.  הוא דווקא הבין את השפה ואולי היה מוטב אילו לא הבין. חודש שלם שלמה נבר לבדו. הוא כמעט קפא למוות ואלמלא מצא שמיכה ישנה לכסות בה את גופו, ועוד כמה סמרטוטים שהפך אותם לבגדים, כבר היה מת. ימים הוא הסתובב כמו סהרורי ולא ידע מי הוא, לא הבין מה קרה לו ומה הוא אמור לעשות בשעות הרבות שעמדו בפניו. לאט לאט חלקי דברים החלו לחזור אליו עד שהפחד והחרדה והכאב שהגיעו איתם היו בלתי נסבלים. בהתחלה הוא רצה לזכור. בכל בוקר היה מתעורר ומתפלל שיזכור. התחנן לשבריר מידע, לזיכרון קטן. אחר כך חזרה אליו תמונה אחת שוב ושוב ובה הוא עומד בשדה התעופה. במשך היום כאשר היה עסוק בנבירה, היה לו פחות זמן לנבור בזיכרונותיו אבל בלילות כשהיה לבדו מתחבא מהקור ומהלילה ומהבדידות, היה מנסה לדלות מתוכו עבר. נשימות. הוא זכר שצריך לנשום, הוא זכר שצריך לעשות את זה בקצב, הוא זכר שצריך להוסיף המהום והמילה מנטרה חזרה אליו. אחרי כמה זמן זה נעשה פשוט יותר ולכל זיכרון שנשלף כמו ספר מתוך ספרייה, התווספה דקירה חדה.

In a few minute the light will be off.- הרמקול שמעליו הכריז ורחש דלתות ברזל כבדות נשמע למרחוק. הבגדים החדשים שקיבל נעמו לו. הוא הרגיש שוב בן אדם. לא עוד חיה שנוברת ומחפשת ונאלצת להילחם על המקום שלה. נאלצת להילחם על פיסות אשפה, על חיות שאבדה ביום ההוא. עכשיו משביקש לסלק זיכרונות מסוימים ממנו, לא יכול היה לעשות זאת שוב, ועם כל עצימת עיניים, נאלץ לזכור בבירור.

שלושים וחמישה ימים הם הלכו עד שהגיעו. מיטל וחווה ומשה ולביא וחיים ודוד וסעדיה ורחלי ושלמה ותקווה והמונים אך מעטים. בעבר נדרשו רק שמונה שעות לחצות את המדינה מהנקודה הצפונית ביותר לנקודה הדרומית ביותר, אולי יותר, אם לוקחים בחשבון הפסקות קפה ואוכל ושירותים ומרכזי קניות צבעוניים בדרך. עתה, חלפו שישים וחמישה ימים והגיעו רק למרכז הארץ. בכל יום הלכו לא יותר ממאות מטרים ספורים. בהתחלה היה קר מאד ומשהגיעו שעות אחר הצהריים היה צורך במציאת מחסה, אך ככל שהימים חלפו והם התקרבו לאזור המרכז, מזג האוויר הפך נסבל יותר.

השמיים היו תכולים ואותה שמש מוכרת עמדה בדיוק במקום שאמורה הייתה לעמוד. ההרים עמדו גם הם היכן שצריך וכך גם קו האופק. אבל משהו היה שונה. לא בצבע ולא בגוונים ולא במגע האדמה או בזרימת האוויר. משהו היה שונה. לא בגלל כאבי הרעב. ולא בגלל מזג האוויר הבלתי צפוי. אפילו לא בגלל העבר שהתחיל לעשות בהם שמות.

אלה היו הצלילים. הקולות החסרים והשקט שהתפשט וכיסה את הכל וכאילו אטם את האזניים. אף צליל לא היה מוכר ואף קול לא יכול היה לטעת בהם תקווה. רק שקט ודממה שמכאיבה לעור התוף.

לביא שהיה שתקן וכמעט לא דיבר כל הדרך, סיפר ערב אחד לאחר שמצאו מחסה והמתינו ללילה שיבוא וייקח אותם לכמה שעות של רגיעה, שסרטים זה הדבר שהכי אהב בחיים. שהתכוון להתחיל ללמוד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ושבאותו היום בדיוק, עשה את המבחן הפסיכומטרי. הוא יצא בתחושה טובה ואם לא מה שקרה, בטח היה מקבל ציון גבוה. “אבל ככה מתחילים כל סרטי האסונות” הוא אמר, והוסיף שזה הז’אנר האהוב עליו. “זה תמיד מתחיל ביום מושלם ומשם זה הולך ומתדרדר” הוא צחק והופתע שהייתה לו עדיין את היכולת הזו. אם הוא יצליח להגיע לאמריקה, אולי ימכור את הסיפור שלו בהוליווד, אולי יעשו מזה סרט. אבל אף אחד לא צחק וסרטים נראו כמו הדבר האחרון שעניין מישהו. כל מה שעניין אותם היה הנבירה וחוסר הידיעה מה יביא איתו היום הבא.

היום הבא והיום שאחרי והיום שאחריו נשמעו אותו הדבר, נראו אותו הדבר. דוממים וצבועים בשיממון. והליכה מתמשכת ובטן מתעוותת וצמא שמגרד את הגרון ותקוות קטנות שמתנפצות מחדש בכל רגע שחולף. וסכנה. סכנה מפני חיות טורפות ומפני אנשים טורפים ומפני פגעי מזג האוויר ופגעי זיכרונות. וסכנה מעתיד ללא עתיד.

ובאחד הימים תקווה לא הסכימה להמשיך. היא התיישבה על הקרקע וביקשה שיניחו לה לנפשה. שישאירו אותה שם ושימשיכו בלעדיה. “החיות ייקחו אותי, או הרעב, או אלוהים, או השד יודע מי” היא צעקה מתפלשת באדמה היבשה והקשה כשניסו לשכנע אותה לקום. היא הייתה אישה יפה, כיכבה על שלטי חוצות ובפרסומות. ועכשיו למרות שלא היה שיער לראשה, עדיין הייתה יפה בצורה לא רגילה. יפה ומעורערת. במשך כל הדרך היו צריכים לתמוך בה ולשמור עליה שלא תעשה לעצמה משהו נורא. באחד הרגעים שבהם הייתה מפוכחת סיפרה שהשם תקווה ניתן לה לפני כמה שנים, כשהלכה להתייעץ עם רב, למרות שהדת והיא היו שני מקבילים שלא יכלו להיפגש לעולם. ובכל זאת הלכה לרב וקיבלה שם חדש והשתמשה בו ואחר כך החלה להתפרסם- למרות השם המוזר והלא סקסי שניתן לה- ואולי דווקא בגללו.

שישים וחמישה ימים לקח להם להגיע עד שעמדו מול גדרות גבוהים שהפרידו בינם לבין האפשרות לפתוח בחיים חדשים באמריקה, ולא התייאשו. את הדרך העיקרית הם עשו ושום דבר לא יעצור אותם עכשיו. לא השיגעונות של תקווה ולא הזקנה של סעדיה ולא החלומות הטרופים של שלמה ולא שום דבר אחר. המקום הזה גמור בשבילם.

The gate will be open again at 7 am. הקול המתכתי הצורם חתך את הדממה שהלכה והשתררה. כבר ארבעה שבועות שהם כאן, מאז שהורדו מהאנייה וידיהם נתונות באזיקי פלסטיק צהובים. ארבעה שבועות שבהם השתחררו מהצורך בנבירה.

לביא חשב שלמרות ששלוש פעמים ביום יצטרכו להחתים את השומרים במתקן, זה דווקא סידור לא רע. שלוש ארוחות, מקלחת, מיטה ובגדים חמים בלי צורך לעבוד או לשלם על הדברים שקיבל, אבל ככל שהימים חלפו הוא הרגיש יותר כמו אסיר ופחות כמו מישהו שיכול לעשות משהו עם החיים שלו, והוליווד הלכה והתרחקה וכך גם הסרטים שתכנן לעשות. לתקווה זה לא היה אכפת. היא תפקדה על אוטומט והשתדלה להיות קרובה בכל העת לאנשים שאיתם הגיעה, הם היו המשפחה שלה מאז חברה אליהם אי שם בדרך ולא הייתה לה כל כוונה לפצוח שוב בחיים חדשים או אחרים.

Three time a day! אמר הפקיד כשהגיעו Three time a day! הוא אמר שוב כשעיניהם העייפות והמבוהלות של החבורה היו נעוצות בו ובעיקר בישבנו השמן. אחר כך, כשילכו לחדרם, יקיימו בדרך דיון על כמות האוכל הנדרשת לדעתם על מנת למלא מכנסיים בגודל עצום כשל הפקיד, אבל עד אז נאלצו להקשיב שוב ושוב להוראות של האיש שניתחו עליהם כמו מטח גשם כבד .         You must stamp your document three time a day!   הוא חזר על עצמו כמו תקליט שבור ונופף במסמך שקיבלו לידיהם שעות אחדות אחרי שהגיעו. אחר כך הסביר שזו החובה היחידה שלהם במקום הזה ושהם מוזמנים לצאת ולבוא כרצונם במהלך היום.

כשהספינה הפליגה, סעדיה ברך הגומל, בשפה מקוטעת ובדמעות, כולם ענו אמן והתקשו להאמין שדווקא הם, דווקא הם הצליחו.  ימים שלמים סעדיה ישב ותקווה צמודה אליו. לא עוזבת אותו לרגע עד שהגלידו החתכים שעשתה לעצמה בהתקף השיגעון האחרון. התקווה הגדולה לא התנפצה גם כאשר נתגלו מתחבאים בבטן האוניה, להיפך- אז זכו לאוכל ולשתיה ונגוז החשש מפני התייבשות או רעב.

שלמה חשב שכדאי לברוח, “אמריקה גדולה, בחיים לא ימצאו אותנו” הוא לחש יום אחד כשישבו לאכול את ארוחת הערב בביתם החדש- במתקן, אבל שלושה ימים אחרי שסיפר להם את הרעיון הגאוני שלו, הם גילו שהוא לא היה כל כך מוצלח. קבוצה אחרת שישבה שם כבר שלושה חודשים, הוחזרה למתקן ארבע שעות בלבד לאחר שברחה.

**

פרצופה של אימא היטשטש זה מכבר וכל מה שנותר מהנשיקה שהופרחה באוויר הוא הלא כלום. הבלט נראה כמו פיסה מסרט שראתה מיטל פעם בטלוויזיה או בקולנוע או מתוך סיפור שקראה, לא חלק מחיים שפעם היו לה. דוד חולם בלילות על סחורות שהוא פורק ומעמיס בשמחה, הדבר מוחשי כל כך עד שבשניות הראשונות שהוא פוקח את עיניו הוא עוד יכול להרגיש את האושר הזה. חיים מנסה לשמר בראשו שוב ושוב את המשפט הראשון של אותה כתבה שמעולם לא נכתבה ואת טעם הוויסקי שלא הספיק להכניס לפיו.  וסעדיה- בכל יום שעובר הוא שואל “מה הטעם?”

—-

אם אתם אוהבים לקרוא אותי, תוכלו לעקוב אחרי ותקבלו את הפוסטים ישירות אל המייל שלכם

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 5 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 4 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה