הבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

michelzohar

אשה,אמא,רעיה,בת, אחות. כותבת, מספרת סיפורים, בעלת דעות בלתי חתרניות אבל מחבבת תיאוריות קונספירציה. בעלת העסק ׳מילה טובה: כתיבה שעובדת׳

עדכונים:

פוסטים: 39

החל ממאי 2010

דור

מדי שנה בכל השמחה והצהלה של פורים משהו זז אצלי בלב. הפשטות שבה כל ילד הופך להיות החלום שלו, אפילו אם זה ליום אחד, אפילו אם החלום מתחלף משנה לשנה, אפילו אם הסופרמן נראה יותר כמו איש חלל מאשר סופר איש- מרגשת אותי.

לכמה שעות, הקטנטנים יכולים לצאת קצת מהתלם, מהשביל הסלול והצר ואף אחד לא מחזיר אותם לשם, אף אחד לא מצפה מהם לכלום. ספיידרמן יכול לסבול מפחד גבהים, חייל יכול להיות פציפיסט וכיפה אדומה יכולה להיות גודזילה (בהנחה שעוד מישהו מתחפש היום לכיפה אדומה).

אצל בני נוער העניינים הולכים קצת אחרת, אצלם זה נע בין החבר’ה שלא מתחפשים כי זה “קטן” עליהם, יחידי הסגולה שמשקיעים את הנשמה בתחפושת בכדי שתהיה הכי מקורית (או שההורים שלהם משקיעים) והקבוצה השלישית היא כמו שאומרת ביתי בת ה-16 “הזונות”. אלה הן הבנות שלא משנה למה הן התחפשו, העיקר שהחצאית תהייה קצרצרה, שהציצי יציץ ושהעקבים יהיו לא פחות מ-15 ס”מ גובה- לכו תתווכחו עם פנטזיה.

 ובפורים- יום שבו כל אחד יכול להיות הפנטזיה שלו, לפחות כלפי חוץ, אני מזמינה את עצמי לשאלה נוקבת סטייל חיים הכט “מה את היית עושה?” או במילים אחרות: אם הייתי יכולה להתחפש לאישה אחרת, למי הייתי מתחפשת?

 אז ישבתי וחשבתי (אולי גם קצת עמדתי כי כמה אפשר לשבת?) ולהלן התשובות:

 הייתי מתחפשת לרוזה פארקס –  אישה שהצליחה לחולל שינוי במעשה בודד של חוסר פעולה. כשרק חוש הצדק שלה ניצב לצידה, המשיכה הגברת האפרו אמריקאית הזו לשבת על כיסא האוטובוס, בעת שצוּפה ממנה לקום ולפנות את מושבה עבור גבר לבן ולגרום לשינוי שייזכר לנצח. שינוי שנגרם על ידי אישה שחורה פשוטה ולא משכילה. הייתי רוצה ולו ליום אחד להרגיש את העוצמה שבחוסר הפעולה שלה, להבין איך מגיעים להחלטה גורלית שכזו ואיך מתגברים על הפחד התהומי שכרוך בה. הייתי רוצה להרגיש איך זה ללכת נגד כל הסיכויים ולנצח. ובעיקר הייתי רוצה לדעת איך מרגיש ניצחון שכזה.

 הייתי מתחפשת לפרופ’ עדה יונת – אישה שפרצה דרך בתחום המחקר. נשים רגע בצד את העובדה שאני לא יודעת דבר על ריבוזומים ועל קריסטלוגרפיה ועל קרני רנטגן (רנטגן אני קצת מכירה מכמה צילומים שיצאו לא רע) ועוד מיני מושגים משונים. ונשים רגע בצד את העבודה הסיזיפית והיומיומית שנדרשת במחקר וגם את הכישלונות הקטנים והגדולים שמתרחשים בדרך. הייתי רוצה לדעת איך מרגישה עבודת חקר שכזו, איך חושבים מחוץ לקופסה או במקרה הזה, מחוץ למבחנה. הייתי רוצה לדעת איך ההרגשה שמשהו שאתה עושה הוא כמו סינית בשביל רוב האוכלוסייה אבל אם הוא מצליח, כל האוכלוסייה מדברת אותו. הייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש לעמוד על הבמה ולקבל את הפרס הכי חשוב בעולם ואיך ממשיכים משם אחר כך. ובעיקר הייתי רוצה לדעת שעשיתי משהו שלא נעשה לפני.

  הייתי מתחפשת לסבתא שלי –  עקרת בית במשרה מלאה. שבישלה ותפרה וסרגה ורקמה ופיזלה (הרכיבה פאזלים של 5000 חלקים בלי להניד עף עף) שהקפידה ללכת לים ולשחק טניס שולחן ושהכי הכי אהבה כדורגל אבל גם לשלוח טוטו. שנתנה לסבא שלי את ההרגשה שהוא הגבר בבית ובדרכה השקטה והחכמה גרמה לו לעשות כל מה שצריך. הייתי רוצה להיות אפילו ליום אחד בנעליים שלה בכדי להרגיש איך זה להיות אדם משפיע, לא בדרך הדיבורים אלא בדרך השקטה של המעשים. להשפיע אולי על אדם בודד אבל לדעת שהשפעתי על חיים שלמים.

 הייתי מתחפשת לבר רפאלי – אישה יפה ובעיקר צעירה (או ההיפך). הייתי רוצה לדעת איך זה מרגיש להיות הכי הכי יפה באמת. ואני לא מתביישת להצהיר את זה. הייתי רוצה גם להרגיש את גובה שלה ולהסתכל על הדברים קצת מלמעלה. הייתי רוצה, ואפילו ליום אחד שהשיער שלי יהיה כמו שלה חלק חלק וגולש גולש בטעם דבש, ככה שאני רק אקום מהמיטה בבוקר והופ- הכל שם למעלה יסתדר מבלי שאצטרך להתאמץ. ושהג’ינס יישב עלי בול, בלי לקצר או להצר או למדוד אלף ואחד דגמים. הייתי רוצה לטייל בעולם ולהשפריץ את החיוכים שלי על כל שער עיתון רענן. מה שאני מנסה להגיד זה שהייתי רוצה ואפילו ליום אחד להרגיש “רעננה ומלאת ברק”. וצעירה, כבר אמרתי?

 הייתי רוצה להתחפש להרבה נשים שהעזו ולחמו ופרצו דרך ובעיקר חוללו שינוי. הייתי רוצה להיות בצד של אלה שעשו וחיו אחר כך בשביל לספר, למרות שאני יודעת שזה לא תמיד קורה דווקא בסדר הזה.

אני יודעת שלמרות האמונה בצדקת הדרך והרצון ללכת עד הסוף עם הדברים, בקצה לא תמיד מחכה פרס נובל, או שינוי משמעותי, או איזו הצלחה בומבסטית אחרת. לפעמים בקצה מחכים הרבה קטגורים וצדקנים או סתם פחדנים שמרפים את ידך ולפעמים גם ההוא בגלימה השחורה שבא לקחת.

 בכל פורים כשאני יוצאת החוצה ורואה את העולם בתחפושת, אני מזכירה לעצמי שאני יכולה להיות מי שאני ארצה ואפילו אם זה רק ליום אחד.

עוד מהבלוג של מיכל זוהר - סיפורים ודברים אחרים

תצוגה מקדימה

אבא שלי (לא) גיבור

נקישה אחת על הדלת ביום משנה החיים ההוא, בשעה ארבע אחר הצהריים. ומאז שלושים ואחת שנים של ביקור בבית העלמין בכל יום זיכרון. שלושים ואחת שנים של "יתגדל ויתקדש" מפי אב שכול....

תגובות

פורסם לפני 6 years
תצוגה מקדימה

איך נכשלו צוות מורי שכבה נ"ג בתיכון באר טוביה במבחן הבגרות שלהם – סיפור בחמש מערכות

יום סיום הלימודים, הוא מסורת לתלמידי השכבה המסיימת בבית הספר התיכון באר טוביה. כל שכבה מעוניינת להשאיר את חותמה בדרך זו או אחרת.  הילדים מדפיסים חולצות, צובעים את...

תגובות

פורסם לפני 5 years

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה