הבלוג של michalsharabi

מיכל שרעבי

עדכונים:

פוסטים: 2

החל מינואר 2019

14/01/2019

אני לא אוהבת לרוץ, זה לא כייף וזה כואב ומעייף.

אחי לעומת זאת, אוהב לרוץ. כבר שנים שהוא רץ, הוא רץ בחורף ובקייץ, כשכואב לו, מדביק את עצמו במדבקות צבעוניות להקל פה ושם על כאבים כאלו ואחרים, לסדר איזה שריר סורר או משהו וממשיך לרוץ. הוא רץ בשעות שאני לא מסוגלת לנשום בהן למרחקים אדירים עם היפות שלו (עדר הפרות אי שם), אל האינסוף ומעבר לו. הריצה הזו מרתקת אותי, כוח הרצון האינסופי הזה, לרוץ בכל מזג אויר, לסבול כאבים (לא פייפר קאט, כאבים!) ולהמשיך לרוץ. זה לא מפתיע אותי, מושיק הוא כזה, אני לא.

עד כיתה ו רצתי כל הזמן ולכל מקום, לפעמים הלכתי מהר, לפעמים דילגתי, אבל בדרך כלל רצתי, רצתי מבית הספר, רצתי מהצופים, רצתי על המדרכה ובואדי המדהים ליד הבית שם בדרך הים, רצתי לים, בים וממנו, רצתי המון. בכיתה ו רצתי בפעם האחרונה כשסובבתי את הברך, אחרי חודש בגבס לאורך כל הרגל, פחדתי לרוץ. פחדתי כי זה כאב בברך שמאל שנפצעה, זה כאב ברגל ימין שעבדה קשה תקופה ארוכה ולמדתי להתעצל בעיקר. לא רצתי בשיעורי ספורט כשכל חברותי (לא כולן היו באמת חברותי) לכיתה האדימו כשרצו 100 מטר או 2 ק”מ, לא רצתי בטירונות (כמעט) ולא רצתי בקורס קצינות (ממילא לא סיימתי אותו). מכיתה ו לא רצתי. מדי פעם ניסיתי ספורט כלשהו, חדר כושר עם או בלי מאמנת אישית, אימונים עם גיסתי חדורת המוטיבציה, דגנית, הליכות עם או בלי אודי, לפעמים אפילו עם הילדים, לא התחברתי ולא הצלחתי לעבור את מחסום העצלות המתגבר. למעשה, כל מי שמכיר אותי מספיק יודע שריצה וספורט, אינם נחשבים בריאים בעיני ופיצה עדיפה תמיד.

אז מושיק רץ שנים, פתאום גם טלי (חברה טובה, משפחה בעצם), מעלה פוסט על עשרת הק”מ הראשונים שלה וקריסטינה מהעבודה מצטרפת למועדון ספורט וכבר רצה 5 ק”מ רצופים ואני, אני לא רצה. לרוץ הרי, זה לא בריא.

מכיתה ו לא רצתי עד דצמבר 2018, כשאני כבר בת 44.5 חיברה אותי טלי אל גבי (Gabriel Enrique Taskar). לא ברור מה בגבי מצליח להניע אותי לצאת מהבית פעמיים בשבוע ולרוץ, אבל הנה זה קורה. מבטטה שבקושי זזה למקרר לק”מ אחד שלם שרצתי אתמול!

אני מכינה את עצמי לריצה כבר מהבוקר, חושבת מתי לאכול, מתי להפסיק לאכול, זוכרת כוס קפה חמה שעה לפני כי ככה גבי אמר ומגיעה לאימון, מתייצבת ורצה כל מה שגבי אומר לרוץ. מתחילה תמיד בתחושב שבטח לא אצליח לרוץ הכל ונדהמת כל פעם מחדש שדווקא כן.

באימונים הראשונים, ככל שרצתי יותר, הרגשתי שאני מצטמקת ומתקרבת עוד ועוד לכביש, כל צעד קרב אותי יותר לאספלט, אני די גבוהה ולהרגיש פתאום כמו נמלה זו הרגשה איומה. אני רצה לאט מאוד ומגיעה תמיד כשכל השאר כבר שכחו שרצו (ככה יש להם יותר כוחות לעודד אותי) ועם זאת, גבי מצליח לנהל את כל הקבוצה ולחזור אלי, אי שם מאחור לעודד, לחזק ולהריץ אותי קדימה, עד הסוף. יחד איתו נושף לי בעורף מושיק שלי, יושב על הכתף נושף ונושף, על הכתף השניייה יושבת קריסטינה מזיטומיר הקפואה ביחד עם טלוש וכך, אני מצליחה כל אימון מחדש לרוץ כל מה שצריך לרוץ, כל אימון מחדש מופתעת ממה שקרה בו וגאה (כואבת באותה מידה).

אתמול, רצתי את הק”מ הראשון שלי, רצוף, בלי הפסקות, עם עלייה קצרה ורוח מטורפת, לא בהכרח בגבי. אחרי כמעט 800 מטר, שמתי לב פתאום שהכביש, כבר לא כל כך קרוב, שאני שוב מביטה בו מלמעלה, 178 ס”מ ממנו.

אחרי אימון, צריך לאכול, רצוי לא לבלוס את המקרר על תכולתו ולכן התפנקתי בשאריות חמין משבת שיצא מצויין.

זה היה החמין הראשון שלי לעונה. אפרופו עצלות, בדרך כלל עוד לפני שמתחיל להתקרר בחוץ, אני כבר מתחממת עם חמין, השנה התעצלתי להשרות, למיין ולסדר בסיר.

החמין של אמא עם תוספות שאספתי בדרך

כוס גרגרי חומוס

כוס שעועית אדומה

כוס שעועית שחורה

כוס עדשים מעורבות- שחורות וחומות

חצי כוס חיטה וכרבע כוס מש (ירוק)

הרבה תפוחי אדמה, גזר קלוף וביצים.

אני מטגנת בצל ענק בשמן זית עש שמשחים, כמעט נשרף, מפזרת מעל את כל הגרגרים, מוסיפה כף גדושה של פפריקה מתוקה, כף פפריקה מעושנת, כף שטוחה כמון, מלח, רוטב סויה, רוטב בסיס להכנת 5 רטבים ורוטב צ’ילי מתוק, קצת מכל אחד.

מוסיפה לסיר 2 תמרים ללא חרצנים, מערבבת היטב ומסדרת מעל את תפוחי האדמה, הגזר והביצים.

יוצקת מיים שמכסים הכל ועוד קצת ומרתיחה על להבה בינונית. מעבירה לתנור על 100 מעלות והולכת לישון.

אפשר להכין קיגל, אני מכינה אותו רק כשבאים אורחים כי הוא שמן מדי בשביל לככב כל שבת:

מטגנים המון, המון בצל בחבילת מרגרינה/חמאה/שמן זית

מוסיפים מלח ופלפל

בקערה גדולה מנפים קילו קמח ויוצקים עליו את הבצל המטוגן עם כל השומן.

לשים בזהירות על הידיים עד שמתקבל בצק יבש אבל שניתן ליצור ממנו 2-3 גושים גדולים.

מטגנים את הגושים מכל הצדדים ומניחים בסיר החמין מעל הכל (לא ממש מטביעים אותם במיים). נפגשים שוב בבוקר כשכבר לא יכולים להתאפק יותר.

מושיק ואני

עוד מהבלוג של michalsharabi

שלום עולם!

אני מיכל שרעבי, בת 44.5, אמא של איתי שעומדת להתגייס ובן שנמצא בכיתה ד. נשואה לאודי ואוהבת אוכל, אני מניחה שחוץ מהילדים שלי והמשפחה, אוכל הוא אהבתי הגדולה ביותר. יש בו באוכל מלבד הטעמים הניפלאים והמרגשים המון רגשות ומחשבות,...

תגובות

פורסם לפני 7 ימים

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה