בין לבין-סיפור על מתח (פראג)

סיפור שהוא בין לבין, עם הרבה מתח, ולא במובן המקובל של מתח. הוא נכתב בין פראג לנתב"ג, בין גילאי ה- 50 לגילאי ה-60, בין גברים לנשים, בין האם יצליח או ייפול? וביני לבינו. הסתקרנתם? מוזמנים לראות יחד איתי את פראג, מזווית לגמרי אחרת

הפוסט הזה הוא ללא ספק אחד מהפוסטים יוצאי הדופן שלי. הוא נכתב בין לבין, על שולחן מתקפל במטוס, בפנקס עם עט כדורי. אני שבה מחופשה ספונטנית לכבוד שינוי הקידומת של אישי-זאב מחמש לשש בפראג, לקראת מפגש עם הילדים והנכדה, ולקראת אותו שינוי אצלי בחודש הבא.

IMG_20190707_164011_1024x768

הפוסט הוא ללא ספק גם מעבר בין תחושת חופש נפלאה לבין חזרה לשגרה העמוסה. אם אני ממש מתעמקת בזה, הוא גם בין זאב-אישי שיושב לימיני לבין הזר איתו אנו חולקים את המושב לטיסה שלשמאלי. מעבר בין ימים וארצות, ואפילו בין שעות.

יום שלישי בשמונה בערב, כבר 103 פוסטים, (אבל מי סופר?) הוא הזמן הקבוע שבו אני תמיד מעלה לחלל האוויר פוסט חדש. הפעם, הייתי במתח שבין לפרסם, כמו תמיד, ולהתכונן יומיים שלשה מראש (שלא היו לי הפעם), או לא לפרסם כלל, כמו שהבטחתי לעצמי שאולי אעשה הפעם, במין תחושת חופש אינסופית. אך באוויר גיליתי שהבלוג חזק ממני. אני כל כך נהנית לשבת לי בין לבין, לנצל את זמן הטיסה ולספר לכם, כשתקראו מן הסתם בין לבין, על חלק מבין הדברים שחוויתי בפראג.

כמו שאמרו עליה כבר לפניי, היא רומנטית, יפה, ומזמינה, ואני בטוחה שעוד אשוב אליה, ובוודאי גם אכתוב עליה, ומן הסתם אשתף אתכם.

כרגע, כותבת על דבר אחד קטן, כזה שלא מצריך תהליך של עיכול או עיבוד חוויות, משהו כזה לא מחייב, משהו של בין לבין.

כשפסענו בשבת לקראת ערב מהעיר העתיקה לעבר המלון בו התאכסנו. עברנו ב'כיכר וצלאב' העצומה שהיתה מלאה בהמון אדם. אין זה מראה יוצא דופן בפראג, היא מלאת אדם, בטח בעונה זו של השנה, ככל שיש בה יותר בני אדם, ככה תחושת החופש גדלה. בליל של שפות, המוני אנשים, אבל תחושת שלווה ושקט, שבאופן פרדוקסאלי רק מעצימה ומרחיבה את המרחב האישי, ובמקרה שלנו, הזוגי.

ראינו מעגל רחב מאוד של אנשים סביב אדם שעמד במרכזו, עם מתקן כלשהו ושלט קטן עליו. ברגע הראשון בכלל התעלמתי, כי העין אינה יכולה להכיל את הכל. ברגע השני הבנתי שבתוך המעגל הזה יש בוודאי איזו התרחשות משמעותית, אחרת כל ההמונים הללו לא היו מתקהלים שם.

IMG_20190707_181712_1024x768

השבת הזו בפראג היתה קצת "אילתית" (מלשון אילת שלנו) חום של 30 מעלות, ללא מזגנים. מילא שאין מזגנים ברחוב, אבל גם לחנויות שאליהן נכנסנו בתקוה שנובעת מהרגל להתקרר קצת, רק חווינו חום. לכן, לא אחת עצרנו במרחב הזה באחד מבתי הקפה לעוד ישיבה מתפנקת של מים, קפה -קר עם גלידה, כדי לנוח, להשיב את הנפש, לרענן את הרגליים, ולאסוף את הכוחות להמשך הדרך.

IMG_20190706_183038_1024x851

התיישבנו באורח "פריזאי" (מלשון פאריז) ,שנינו עם הפנים אל הכיכר עצמה, בבית קפה לא רחוק מאותו מעגל. המלצר שהופקד על שולחננו היה מעט מנומנם או איטי, ועד שהואיל להגיע אלינו, מצאנו את עצמנו בוהים שוב ושוב בהתרחשות שבמרכז המעגל. עוד בטרם התיישבנו, למרות שהכל היה שלו ובטוח, חשבתי לעצמי שזה נראה כמו קצת כמו מעמד של הוצאה להורג על ידי תליין, כמו שפעם היה נהוג במרכז ערי אירופה, בפראג, ואולי בכלל ברחבה הזו עצמה. ברור לכם שזו לא היתה תלייה, אבל האדם שעמד במרכז ההתרחשות כבר זכה אצלי לכינוי "התליין". אני מאוד מקווה שאף אחד מכם, קוראיי, איננו חבר אישי שלו, לא היה איתו בטירונות, ולא למד איתו ב"יסודי", בכל מקרה, שלא יגלה לו מה כתבתי עליו, כי לא נראה לי שהייתי רוצה להתעסק עם הטיפוס הזה.

IMG_20190707_181952_768x1024

הוא עמד במרכז המעגל וההתרחשות בבגדיו הירקרקים תיק צד צמוד לגופו ומתקן מתכתי פשוט למראה, והכריז. אתם מבינים שעד השלב הזה של התיאור המלצר טרם הגיע.

החבר "תליין" אירגן כל פעם את המתקן, שנראה כמו "מתח" פשוט, שיש להחזיק עליו מעמד בתלייה על הידיים למשך שתי דקות בלבד, ולקבל 1500 כסף צ'כי. (אם אתם דווקא יורדים לפרטים, זה כ 263 ₪ בדיוק כפי שזאב-אישי חישב, ובהמשך תבינו למה)

המלצר כבר הגיע ולקח את ההזמנה, כבר ערבבתי את הקצפת וגלידת הווניל אל תוך הקפה החזק, ושמנו לב שכל פעם מישהו ממעגל האנשים ההיקפי, מעיז ונכנס לתוך המעגל. ה"תליין" בין לבין, מנקה בסמרטוט את ה"מתח", גובה מהגיבור החדש את דמי ההשתתפות (מה חשבתם, שמשהו פה בחינם?) מכניס עמוק לתיקו, ומקרב את הקורבן אל ה"מתח". למרות שהקורבנות התנדבו, מתאים לי לקרוא להם כך, כי אם יש תליין, בטח יש גם קורבן.  המתמודדים הגבוהים נתנו ניתור קל או הרימו ידיים ונתלו על המתח, למתמודדים נמוכים העמיד התליין שרפרף עץ קטן, כדי להקל עליהם את התלייה וברגע הנכון, משך אותו מתחת רגליהם בתנועת תנופה דרמטית.

סביב כל אחד מהמתמודדים התגודדה חבורה קטנה של תומכים מעודדים, שהם בדרך כלל גם אלו ש"שמו את הכסף". ה"תליין" מציג על גבי מסך הנייד שלו את ה"סטופר" לקהל הרחב ולקורבן התלוי. זה כבר הזכיר לי את רופא השיניים שהיה לילדי בצעירותם. כאשר היה מסיים את הטיפול או הבדיקה, היה מצפה את שיניהם בפלואור  . כדי ליצור תחושת שותפות ושליטה במצב היו מוזמנים לאחוז ב"טיימר" למשך שתי הדקות ולעקוב אחרי התקדמות הספרות והתהליך.

כאן, התלוי לא יכול היה להחזיק, שתי ידיו היו אחוזות בחוזקה על ה"מתח", אבל החברים הפעילו שעון משלהם, וגם קראו קריאות עידוד.

מפה לשם, כבר הוספתי מים מהבקבוק שבתיק לתוך שרידי הקרח שנשארו בכוס, מושכת עם הקש את הנוזל ואת הרגע, ואנחנו מבינים שכבר עשרה אנשים לפחות נתלו, וכולם, אחד אחרי השני התרסקו מטה אל הרחבה, וזכו לתגובה סוערת ונרגשת של ההמון. זה השלב שאני, לו הייתי במעגל כקהל הייתי מבינה ש"אין מצב", לו בכלל היה מצב שהייתי במצב של להיתלות ככה.

סימסנו לחזק והצעיר במשפחה: "תגיד-היית מצליח להחזיק ככה על המתח שתי דקות?". "בטח" היתה התשובה, "בקלות". בדקנו מתוך כורסאות הקש הנוחות מהו סכום הפרס הנקוב, כמו גם מהי עלות ההשתתפות, לראות אולי בכל זאת כדאי להציע את פראג וה"תליין" כ"עבודה מועדפת" לחייל בחופשת שחרור.

הרהרתי לעצמי מה גורם לכל הגברברים המתרסקים הללו (האמת, היו גם שתי נשים דקיקות) לנסות את מזלם בקרב האבוד מראש הזה. ההכי רחוק שהגעתי במחשבה זה לתחושה שמתעוררת בכל אחת מאיתנו, הנשים (לפעמים גם בגברים) למשמע תינוק בוכה, והרצון לגשת ולהרים אותו, מתוך ידיעה ברורה וודאית, ולא תמיד ריאלית שאצלי על הידיים הוא בטוח יירגע מיד.

IMG_20190706_182900_768x1024

המלצר כבר גבה את התשלום, כולל "טיפ" שנטל לעצמו, ואנחנו התקרבנו כמהופנטים אל המעגל, כדי "לצלם לפוסט", אז כבר עלו בראשי השורות של יהורם טהר-לב מ"משק יגור-טיוטא" כיצד היו עומדים ילדי המשק לראות את ה"פלמ'חניקים" עושים אימוני "אומגה" מעל הנחל, בציפייה דרוכה לראות אם מישהו נופל. אבל אני לא, אני פשוט רציתי לצלם עוד יותר טוב לפוסט, זה בכלל כשירות בשבילכם, קוראיי היקרים.

המשכתי לבהות עם המצלמה מוכנה ב"קורבנות" ,ולהרהר מה בעצם גורם לנו לעמוד ככה ולהתבונן. האם הרצון לראות את ההוא שיתרסק? האם הדחף לראות את האידיוט שגם שילם, וגם חטף את הסטירה, כמו בסיפור על אותו אוהל קרקס שעמד בעיר, ויצא מבלי לספר כמה ומה חטף.

האם כולנו קצת "תליינים"? או אולי בכלל אנחנו מהמפרגנים, מחכים לאותו אחד שיצליח ויגרוף את כל הקופה. אולי זוהי בעצם בכלל "הכנה מנטלית" לקראת כניסת תיירים לשרשרת בתי ה"קזינו" שפרושים בהמשכו של הרחוב?

ברור לכם שלא ראינו אף אחד זוכה, אבל אנחנו זכינו בחוויה.

למחרת, שוב צעדנו בכיכר, ושוב התקרבנו אל אותו מעגל. הפעם מזג האוויר היה "אירופאי" (מלשון "אירופה"-קריר) , ו"בעל השרירים" התלוי נראה חזק מאוד ובעל סיכויי הצלחה, אחרי הכל, כבר פיתחנו מיומנות של התבוננות והערכה. בעיקר הצלחתי להשיג תמונה  קצת יותר טובה ופחות צפופה.

אבל אתם מבינים, ב"יום שאחרי", לא רואים מה שרואים ב"יום שלפני". ה"מתח", איננו סתם "מתח" פשוט, אלא בעל ציר פנימי וחיבורים מיוחדים. ה"תליין" הרי לא פרייאר. הוא הסתובב סביב המתקן שלו, בביטחון של מי שבהחלט "עושה את היומית שלו", ולא יום אחד, אלא יום אחרי יום.

IMG_20190706_183137_1024x768

משפחה אמריקאית שעמדה לצידנו החלה לדבר על קונספירציה, אחרי שגבר חזק במיוחד פתאום נשמט ארצה אחרי 1.8 דקות. אבל מי אני שאכניס לתוך פוסט חופשה שכזה תאוריית קונספירציה?

כך או כך, לבית הקפה ההוא מלכתחילה החלטנו שלא נשוב, והמשכנו לקפה חם ומאפה בריח קינמון משכר ממולא בגלידת וניל בבית-הקפה שמול השעון, ואני ממלמלת בליבי שהתיירים בדיוק כמו הפרייארים לא מתים, הם רק מתחלפים.

_____________________________

הסיפור מוקדש באהבה ובברכת מזל- טוב ליום ההולדת ה- 60 לאישי-זאב , שחלה היום (8.7) ולכבודה לקח אותנו לפראג. מעתה והלאה כך ייקרא בפוסטים 'זאב-אישי' (או 'אישי-זאב'). לקח לי הרבה זמן למצוא את המילה הנכונה לכתיבה. לשמחתי, לא לקח לי הרבה מידי זמן למצוא את האיש הנכון, זה קרה ביום הראשון בכיתה ז', אם כי לקח לנו עוד כמה שנים כדי להודות בזה, להתוודות על זה ולהודות על זה.

1meyrav2
מירב מנהלל, בה נולדתי לפני כ -60 שנה , ובה אני מתגוררת היום עם משפחתי. משלבת בכתיבתי זיכרונות תובנות וסיפורים , מהווה ומהעבר האישי והפרטי, כמו גם הכללי ציבורי. מנסה לרקום בדברי, כמו בבדי צירופים מיוחדים, ושמו של הבלוג, נגזר משם מותג העיצוב שלי המוכר כ"בדים מדברים". לצד העיצוב והכתיבה עוסקת בהוראה תומכת ומתקנת דרך הכנה לבגרות במקצועות ההיסטוריה, התנ"ך והאזרחות.