Saloona

זה מה שמישהי שהכרתי פעם, אמרה לי בתגובה לטוקבק מרושע שקיבלתי על אחד הטורים שלי ב "ynet".
לא מתרגשת מתגובות כאלה. הכול בסדר.

הם מסתכלים אחד על השנייה במבט מלא בוז. בפינה הימנית- היא עומדת. זקופה וגאה. מעט חבולה, עם מספר חבטות סגלגלות פזורות בכל גופה, ובעיקר בקצה התחתון של הריאה השמאלית. היא מאמינה ב"לחימה של פעם"- באה נקייה, בלי כפפות, ללא מגן שיניים ונטולת קסדה. היא מהאסכולה הישנה. למדה ברחוב. ב"פקולטה של החיים". היא- האינטואיציה. בפינה השמאלית-

אני מבולבלת. עד היום, הייתי בטוחה, שבמציאות של ימינו- יותר קשה להיות אישה. מצפים מכל אחת מאיתנו להיות אשת חייל. סופר וומן. מוטלת עלינו המלאכה המורכבת למצוא את האיזון העדין (ולפעמים הבלתי אפשרי). עלינו להיות חזקות אך רכות, מלאות עוצמה אך נשיות, ספרניות חננות ביום ומאהבות סוערות בלילה, חסודות ומפתות, צנועות וסקסיות, מסוגלות לתקוע המבורגר

מוקדש לכל אישה שאי פעם הרגישה קטנה.
לכל מי שמרגישה שהיא לא עושה מספיק.
לכל מי שקיבלה סטירה מהחיים ולא האמינה שתצליח להתאושש ממנה.

חבורת ילדים עוברת ברחוב, ואף לא אחד מהם נושא את ילקוטו על גבו. לכולם יש טרולי קטן, והם אוחזים בידית קטנה, וגוררים את ילקוטם אחריהם. התיקים נהיו כבדים יותר או שהילדים הפכו לעצלנים? אנחנו באמת שיחקנו בחוץ כל היום? האם זו סתם אשליה שהילדים של היום נראים יותר עגלגלים? והאם באמת תם עידן התמימות? הפכנו

  יש רגעים שאני לא בטוחה. אולי אני לא אמצא? אולי אני מחפשת משהו שלא קיים? אולי אני לא מספיק מחפשת? אני באמת עושה כל מה שאני יכולה בשביל לשנות את המצב שלי? אולי הייתי יותר מידי זמן לבד? אולי אני לא בנויה לזה? אולי העצמאות הזו, שאני כל כך מתגאה בה, איננה תכונה אלא

  אני מתפעלת מהכוח שלו בכול פעם מחדש. הוא מכוון אותי, קובע מה ארצה לאכול, איפה אגור, במה אעבוד, מה אלבש היום ואיזה מרכך כביסה אעדיף. לפעמים, כשהוא צלול, הוא עוזר לי לנסח ולבטא את המחשבות שלי. הוא מצדיק אותי כשצריך ונותן לי סטירה כשאני דורשת. יש לו דרכים נסתרות ואף אחד לא יודע באמת

בזמן האחרון, שואלים אותי: "איך? איך זה שאין לך גבר בחיים?!"
אני חושבת שהגבר שלי פשוט עדיין לא מוכן… עוד קצת..

כתבתי את זה בלילה, כמה שעות לאחר אסון הכרמל.
זה מרגיש לי כל כך נכון אחרי השבוע האחרון.

  לכל אחד ואחת מאיתנו יש דעות, עמדות והעדפות. למוסיקה, לאוכל, לבגדים, לאנשים, לספרים, למקומות בילוי, לתחביבים, לריח ולטעם. כל אחד, בחלקת האלוהים הקטנה שלו, בוחר. בוחר אילו דיסקים יישחקו מרוב השמעה או יעלו חיוך של מבוכה כשחבר יגיד "אה.. אז את היחידה שקנתה אותו" , אילו ספרים יעלו אבק או יתפרקו מרוב קריאה, אילו

באופן הכי סימלי, יום האישה הבינלאומי ויום הולדתה של אימי חלים באותו יום.
היא תקבל את זה באופן אישי, הערב, עם נשיקות וחיבוקים.
אני רוצה להקדיש אותו לכל האימהות-
במיוחד לאלה שהילדים שלהן קטנים מידי בשביל לכתוב, שהבנות שלהן בשיא (או שפל?..) גיל ההתבגרות, שיושבות מתוסכלות אחרי ויכוח סוער עם הילדים ושואלות את עצמן "מה עשיתי לא בסדר?.."
אתן נפלאות. פשוט לוקח לנו קצת זמן להבין את זה…
באהבה גדולה!

לא יודעת למי להקדיש את זה-
לכל הגברים, שאומרים "זה לא מחלה. תגידי תודה שאת לא יודעת מה זה כאב ביצים!"
או לכל הנשים, שמרגישות כמוני, שבא להן פעם בחודש לשים חליפת חיבוקי לבנה, עם שרוולים ארוכים ולהתאשפז מרצון.

יש דברים שפשוט אי אפשר לזרז:
בצק שמרים, חמין, חברות אמיתית, אהבה גדולה, שלווה פנימית, התבגרות, הבנה.

אולי מה שיש עכשיו, זה הכי טוב שיכול להיות?…
רוב הזמן אני מאמינה שיכול להיות יותר טוב.
מוקדש לכל מי שהלך עם הלב שלו, לכל מי שהעיז לכתוב, למי שרועד מפחד לפני שהוא מפרסם חתיכה מהנשמה שלו, לכל מי שיודע מה מגיע לו ולא מפחד לקחת.
לחיי הדברים שמרגשים ( וימשיכו לרגש ) אותנו.

בתקופה האחרונה אני חושבת ש 30 זה ה 40 החדש. משבר אמצע החיים מגיע הרבה לפני האמצע.
למרות שממוצע שנותינו בעולם הזה רק עולה, נדמה לי שהכול קורה הרבה יותר מוקדם.
מוקדש לא’, חבר שהלך קצת לאיבוד.

"אין מצב שיירד היום גשם!" מלמלתי לעצמי לאחר סיבוב קצר עם הקפה בחצר. נכנסתי הביתה, לבשתי מכופתרת קצרה ולקחתי סריג לבן דק. "שיהיה". ב- 8 בבוקר כבר הייתי בתל אביב וירד מבול. ססססעמק. רצתי בין הטיפות כי מיהרתי לפגישה חשובה עם מישהי, שהגדירו לי אותה כ"צנון אמיתית". אני חובבת אתגרים. הגעתי יבשה- הכול במקום ואין

20 שנה לא כתבתי. מגיל 9 ועד לפני חודשיים. כשהתחלתי לכתוב, זה מה שיצא…

הטקסט הבא נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך הוא מיועד לנשים וגברים כאחד.
טוב, אולי בעצם הוא יותר מיועד לגברים..

לא זוכרת מתי נהניתי כל כך להיכנס עם ברמן למיטה כל לילה במשך שבוע. הוא נח לידי, על הכרית. הירוק-דבש בעיניו משתלב בשלמות עם המצעים הירוקים שלי. לקח לי קצת זמן להיסחף לתוך העלילה של חייו מכמה סיבות: ראשית- אני אישה והוא גבר. שנית- הוא מלא תובנות עמוקות ומשמעותיות על החיים והעולם, וכשהוא אומר אותן

שבת. 9 בבוקר. היא לא מסוגלת לחזור לישון. אפילו הציפורים בחוץ מסתכלות עליה, כאילו אומרות "באימא שלך- לכי לישון!". היא לא מסוגלת. תחושה חדשה מפעמת בה, התחלה נעימה של משהו חדש. היא התרוממה מהמיטה, מביטה בשאריות הלילה שעדיין ניכרות בחדר- השמלה הזרוקה על הרצפה, הנעליים שהוטחו על הקיר (כמו גופה לפני כמה שעות) ועכשיו נחו

מוקדש בגועל לכל החברים במאפי (המרכז לאומנות הפיתוי)