הבלוג של מיכל חסקלוביץ

michal

פעם הגדרתי את עצמי כאשת חינוך, אבל אז בשלב מסויים שממש רציתי לשיר בקול רם, להופיע בהצגות וללמד יוגה ולנהל דברים וליצור פעיליות שלא תמיד הוגדרו כתחום החינוך חשבתי שזה לא נכון כיום אני יודעת שכל מה שמרגיש לי נכון הוא הנכון... +עוד

פעם הגדרתי את עצמי כאשת חינוך, אבל אז בשלב מסויים שממש רציתי לשיר בקול רם, להופיע בהצגות וללמד יוגה ולנהל דברים וליצור פעיליות שלא תמיד הוגדרו כתחום החינוך חשבתי שזה לא נכון כיום אני יודעת שכל מה שמרגיש לי נכון הוא הנכון :) אני מיכל ואני עושה מה שנכון לי!

עדכונים:

פוסטים: 4

החל מספטמבר 2011

לפני כחצי שנה יצאתי לשליחות,
שליחות זו מילה גדולה אבל היא המשמעות האמתית של מה שרבים מאיתנו עושים פה, אני שליחה של הסוכנות היהודית יצאתי לכשש שליחיות לפחות במהלך חיי מתאם הסוכונות היהודיות והשליחות הזו היא שליחות של מכבי עולמי, התנועה בה גדלתי.
בשליחות הקודמת שהייתי בה לפני שש שנים הרגשתי בדידות מה היא? הייתי שליחה באוניברסיטה מקסימה בדרום קליפורניה ונסעתי להביא את ישראל לסטודנטים!
מהר מאוד הבנתי, שיש המון אנשים שפחות מתחברים למדינה היקרה שלי, פחות מעניין אותם שבצבא אני הרגשתי שאני הופכת את העולם למקום יותר טוב ומשרתת עם דרוזים וצרקאסים, וגורמת לאנשים שלא השלימו שנות לימוד לקבל כלים לחיים, פחות עניין אותם שאני ניהלתי ועבדתי עם ערבי ישראל ושאני מאמינה שלכל בן אדם יש זכות שווה לחיות, לחלום ועוד..ועוד.. בואו נגיד שפחות עניין אותם לתקשר איתי אלא יותר לשמוע ולהשמיע דברים קשים כנגד זכותה של מדינת ישראל להתקיים. שלא תבינו אותי לא נכון, פעמים רבות גם אני לא שלמה עם המון דברים שקורים במדינה, אך המצב שם גרם לי לחוש שזה או מדינת ישראל או הם, ” הם” – היו סטודנטים בקמפוס בני 18-20 ברובם מוסלמים שפעלו בכל יכולתם ועשו המון ארועים באונברסטיה כנגד המדינה, כמו להזמין ניצולת שואה שבנאום שלה תסביר למה ציונות היא גזענות, ואת עומדת מולה, את יודעת שאת דור שלישי למשפחה שברחה מזוועות מלחמת העולם השנייה, את מתבוננת ומרגישה תחושות של חולשה קשה להיות גאה במי שאת מצד שני, מנגד מרגישה צורך דווקא להיות יותר חזקה ולהביא את עצמך היהודיה, הישראלית, האישה!
שחזרתי לארץ במהלך התואר השני הבנתי מאוד מהר מה חוויתי שם באונברסטאות, הבנתי שהרצון שלהם להשתייך לקבוצה שתחזק את הזהות שלהם הוא משמעותי כבנים ובנות להורים מהגרים פלסטנאים. הבנתי גם את הקושי הגדול שהיה לי כי גם אני מרגישה בת למהגרים הרי הורי עלו למדינת ישראל ואני תמיד הייתי צריכה להוכיח שאני שייכת למידנה, להיות מדריכה הכי טובה שאני יכולה להיות בתנועה, להיות מפקדת וקצינה מצויינת, לעשות את כל הדברים הכי טובים כדי לתרום למודלת כמו שחונכתי.
פתאום הבנתי אז שכל הדברים שאני חוכנתי עליהם כדרך הנכונה, הם בעצם הדרך הלא נכונה עבורם, הקבוצה שעליה אני שייכת היא מקור הרוע בעולם לראייתם. היה לי קשה עם התובנה הזו אבל הבנתי שחייבים להיות יותר גדולים מכך, אז בשבליחות ניסתי ליצור דיאלוג, אבל גם היה לי קשה כי הבנתי שכל מה שהם מייצגים בעבורי נראה לי אז כמקור הרוע בעולם. אז בשליחות כדי להרגיע קצת את הנפש עשיתי מנוי שנתי לדיסנילנד ומיק מאוס דאג לחבק אותי מלא.
שחזרתי לארץ האמנתי שאפשר וצריך לשנות את המזרח התיכון ושיפה שעה אחת קודם, האמנתי שצריך לעשות דיאלוג משותף פה במדינת ישראל!
ואז הבנתי שהעולם הזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי, דבר ראשון ישר כולם הסתכלו אלי כשמאלנית, ואני לא ממש הבנתי למה? בסך הכל רציתי להכיר ולדבר ולעשות דיאלוג, להאמין שיום יבוא ויהיה שלום – לקוות, ממתי ביטוי “דיאלוג, אמונה, תקווה, שלום” – הפכו להיות ביטויים שממתגים אותך כשמאלנית?
הרגשתי שזה גם קשה מנשוא להכיל את הצער והכעס של הפלסטנאיים, כן אפשר לעשות יותר טוב, כן זה לא נעים ואולי גם לא נכון שצבא עובד ומתעסק עם אזרחים אבל מצד שני בואו נדבר על זה רגע, היתה מלחמה, אוקי היו כמה אתם הפסדתם, בואו נתקדם…

הרגשתי שהדיאלוגים עם פלסטנאים חשובים לי כדי להבין את המציאות שלהם, אבל בעיקר כדי לחשוב איך ניתן לחנך יותר לא לפחד מאחר, הבחנתי שיש לי יותר חברים מתנחלים שיש להם חברים פלסטנאים מאשר חברים תל אביבים!
כשחזרתי מהשליחות ההיא לפני שש שנים עבדתי בסוכנות היהודית, מדי פעם היו מבקשים מהמרואיינים לצייר את מפת ישראל, כהתבקשו לצייר את הגדה המערבית/ יהודה ושומרון מעל חמשים אחוז לא ידעו בדיוק היכן למקם אותה!- לא האשמתי אותם האשמתי את החינוך שקיבלנו במערכת החינוך, נזכרתי שכל אחד מסהסטודנטים שלי שם בארה”ב ידע בדיוק איך לסרטט את אותה המפה עם כל קוי הגדול 67,48 אבל בישראל אנחנו לומדים לצייר מפה מסודרת שכולם מכירים את צורתה אך לא מקפידים איתנו בנושא הגבולות, לא ממקום של הצהרה של זה שלנו או לא אלא ממקום של ידע ואפילו לא ידע כללי, ידע מאוד ספסצי למקום שבו אנו גרים.
בשנים האחרונות העברתי שיעורים במכינות קדם צבאיות על המורכבות של להיות ישראלים-ציוניים-יהודיים, או במילים אחרות מהי ציונות היום? דיברנו על המורכבות של החרדים, הראנו דוגמאות לעשייה ציונית מבורכת שנעשת בארץ והכרנו יותר לעומק את הבעיות של החברה הפלסטנאית.
והיום אני בניו יורק… אני מתבוננת פה בחברה היהודית, עולות בי המון מחשובת על כיצד לחזק את הקשר עם העולם היהודי שיושב כאן ועם העם היהודי בישראל, בניו יורק היפה והמדהימה יש את הריכוז היהודים הכי גדול בעולם אחרי ישראל כמובן ריכוז ששוה לכל אזור גוש דן, יש פה יותר מסעדות כשרות מאשר יש בתל אביב ויש פה כל כך הרבה סוגים שונים של בתי כנסת וזה מקסים בעייני לראות את הרבה ביום שיש מקריאה שירים של יהודה עמיחי מתוך הסידור, לראות כיצד בקלות כל כך ניתן להביא את ישראל, את השפה, את העברית שלי לתוך בית הכנסת, אותו בית כנסת שבארץ שלי מרגיש לי כל כך זר. את התפילות ברובם אני מכירה כשירים כייפים בזכות כל אותם מחנות קיץ בהן הייתי שליחה במחנות קיץ בארה”ב ובאנגליה וזה מקסים שאת העולם היהודי הרחבתי כל כך דרך החוויות השנות של השליחות.
אני פה מציירת חוויה אנתרופלוגית אבל רוצה לשנות והרבה רוצה לעשות קשר חזק יותר בין העם פה לזה בציון קשר שהוא שיח, אין פה נוסחה של מה נכון ומה לא נכון.
אני פה כבר חצי שנה ועדיין מאמינה שרק ביחד אנחנו נצליח להביא את מדינת ישראל למקום טוב יותר, האיך עוד לא ברור אבל ברור לי שצריך ליצור ולאפשר ולתת במה לשיח בין יהודית ארה”ב ליהודי ישראל ולהבין שהמציאות שלנו ושלהם קשורה זה בזו.

*הכותכת התברכה בדיסלקציה – מתנצלת על כל שגיאת כתבי או טעיות הגייה

עוד מהבלוג של מיכל חסקלוביץ

אנושיות

שאנחנו חושבים על נסיעה ברכבת, כילדים זה תמיד מצטייר כמשהו מאוד פסטורלי והרפתקני, כאשנחנו גדלים אנחנו מגלים את יעליות הזמן וההתחמקות מין הפקקים, ולזה מוסים את הניחוח המקסים של זכרונות הילדות...אך משהו לפני כמה ימים לא...

תגובות

פורסם לפני 8 years
תצוגה מקדימה

שלושה השלבים לפני שמביאים ילד ללא בן זוג

"אני רוצה לעשות איתך ילד" לפני כמה ימים חבר טוב שלי אמר לי שהוא רוצה שנעשה ילד ביחד, כמובן שעניתי לו שאני רוצה ילדה ושהיא תלבש מלא ורוד. אך לאחר שעברנו את הרגע של הצחוק והכיף, אמרתי לו באמת?!?!  התמלאתי בשלל רגשות...

תגובות

פורסם לפני 9 months
תצוגה מקדימה

יום הולדת לאבא!

אבא שלי הוא זוכה הפרס העולמי של האיש הכי מודאג בעולם. למעשה כשהייתי אחרי צבא הוא לקח אותי פעם ראשונה בחיי לחו״ל זה היה לסופ״ש קצרצר בלונדון אז התחילו המחירים המוזלים לחבילות קצרות ומצאתי את עצמי פעם ראשונה בתוך ארבעה...

תגובות

פורסם לפני 10 months

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס