Saloona

השבוע נבחרה, לראשונה בתולדות ברזיל, אשה להנהיג את המדינה הגדולה והמאוכלסת ביותר ביבשת דרום אמריקה. שמה דילמה רואוּסף, כלכלנית בעלת עמדות שמאלניות. דילמה גברה על יריבה, ז’וזה סרה, כשגרפה מעל 55 אחוזים מהקולות. כשנודע לה על ניצחונה, אמרה הנשיאה הטריה את הדברים הבאים: "אני מאד שמחה. אני רוצה להודות לכל הברזילאים על הרגע הזה ואני

מה באמת חשוב בחיים? שאלת השאלות. שאלה שלו היינו מוצאים לה תשובה, היו חיינו- כך לפחות נדמה, טובים הרבה יותר. אינני מתכוונת לענות על השאלה הזו בפוסט קצר, מאחר שזה יוזיל אותה. מה גם שהתשובה שלי עדיין לא מבוססת על ניסיון חיים ארוך, ואולי אני בכלל לא הבנאדם לשאול אותו מהו הדבר החשוב בחיים. כל

ב 21.9.1937 יצאה לאור המהדורה הראשונה של ספר הפנטזיה וההרפתקאות "ההוביט", מאת ג’ ר.ר. טולקין. הספר מגולל את סיפורו של הוביט בשם בילבו באגינס, אשר, בהשראתו ובעידודו של הקוסם גנדאלף, יוצא עם כמה מחבריו ההוביטים להילחם בדרקון ששמו סמוג המאיים על שלמותה של הממלכה (ה"ארץ התיכונה"). במהלך הסיפור מוצא בילבו באגנס טבעת המאפשרת לעונד אותה

לחיות עם גבר… להתעורר לצדו, לנשום אותו, לאהוב אותו. התהליך שבו אנחנו מכניסים אדם למרחב הפרטי שלנו הוא תהליך כמעט מקודש. היכולת שלנו להגיע לאינטימיות של ממש עם אדם אחר היא קסומה, וכנראה לא בכדי הופך העולם למקום שבו אינטימיות שכזו היא מוצר מבוקש. מנסים למכור לנו תחליפים תחת כל עץ רענן, אבל משהו בתוכנו

בפרוש עלינו יום כיפור, אנו מרבים להרהר במושג הסליחה. נדמה שכולנו יודעים אינטואיטיבית מהי סליחה, אבל חשיבה נוספת מביאה אותנו להכרה שזהו דבר שהביצוע שלו איננו פשוט כלל ועיקר. הסליחה היא התהליך הפנימי שאדם עובר עם עצמו אל מול מעשה של הזולת או של עצמו. היכולת להניח לרגשות כמו נקמה, כעס ועלבון, ולנקות את המערכת

פעמים רבות אני נכנסת למכונית כשתודעתי עסוקה באי אלו הרהורים. כעבור מספר דקות אני מוצאת את עצמי ביעד אליו רציתי להגיע, מבלי שאני זוכרת דבר מחוויית הנהיגה עצמה. דומה שהגוף ביצע באוטומציה את כל הפעולות המורכבות הכרוכות בתפעול מכונית ובהתמודדות עם תנאי הכביש המשתנים, ואילו החלק המודע שלי טייל לו באותה העת במקום אחר לגמרי.

יש תחליף למונדיאל: סדרה על חבורת זכרים, שמסתובבתעל כר דשא ענק. הדרדסים, לפחות, תמיד מנצחים בסוף

עוד לא הצטרפתם לשגעון המונדיאל? עכשיו זה כבר מאוחר מדי, ההמונים לא יקבלו אתכם. נסו שוב בעוד ארבע שנים

מה עדיף: שיפוט כדורגל שמבוסס על עובדות, או מסורת לפיה כל בטטת כורסה יודע יותר מהשופט על המתרחש במגרש?

אין שום הישג פמיניסטי בלאהוב כדורגל. או בלא לאהוב כדורגל. עצם הניסיון לצייר את הדברים באופן הזה, הוא שוביניסטי. וכי אשה שאוהבת קינואה היא אשה משוחררת יותר מרעותה שאוהבת ביסלי גריל? אנא. כל ההתפעלות מהעובדה שאישה יכולה להבין בכדורגל תמוהה בעיני. יש הרי כמה מדעניות אטום בשורותינו. מה שמעניין, מבחינה מגדרית, בכל העניין של המונדיאל

המונדיאל הוא הארוויזיון של הסטרייטים. אמצו לכם לאום (לא אנטישמי), והרגישו אזרחי העולם

ה-וו-וו-זלה שמלווה בזמזומה את משחקי המונדיאל היא תרגיל נאה בסובלנות. מי אמר שזה יותר טוב משירי אוהדים?

זה לא שגברים לא משקיעים באופנה, זה פשוט שהטעם שלהם מושפע יותר מדי ממה שהם רואים במגרש

על הדויצטומיזציה של הגבר המצוי בתקופת המונדיאל, ועל תכונותיו הייחודיות (אך מוגבלות) של האיי-פוץ. עכשיו במבצע!

גברים נוטים לאבד חלק מהיכולות התפקודיות שלהם בזמן המונדיאל. בשביל האשה זה יכול להוות מטרד, אבל גם יתרון

רוצה להכיר גבר לעומק? צפי בו בתקופת המונדיאל. משהו במתכון הזה, של מדינות העולם זו לצד זו על כר הדשא, מצליח לפצח קוד כרומוזומלי גברי בצורה מעוררת יראה