הבלוג של מירב רהט

תוך כדי תנועה

יוצרת, אוצרת, חוקרת, כותבת ומרצה אודות עיצוב-אמנות-תרבות ומגמות בעיצוב עכשווי. http://meravrahat.wordpress.com

עדכונים:

פוסטים: 101

החל ממאי 2011

פעם בשנה, בקיץ הירושלמי הנפלא, מוזיאון ישראל פותח את דלתותיו ללילה של אירועי אמנות ותרבות המאפשרים להתבונן על המוזיאון ועל היצירות המוצגות בו מזוית שונה מזו לה אנחנו רגילים: “נקודת מגע 2013 ” – חוויות אישיות על קצה המזלג.

28/07/2013

.

מוזיאון ישראל. יום חמישי. 20:00. “נקודת מגע 2013 “. השומר בכניסה מאפשר לקהל להיכנס למתחם המוזיאון. מ-ת-ח-י-ל-י-ם.

על דלפקי המודיעין בכניסה מונח פרוספקט אירועי הלילה שעוצב השנה באופן קומוניקטיבי ונוח לשימוש. לוקחת עותק ומתיישבת למול הנוף הירושלמי המרהיב. מסמנת את הפעילויות עליהן אני לא רוצה לוותר, בונה לוח זמנים בסיסי שיכול לאפשר את רובן, יודעת שהסיכוי להתאמה בין מה שנרשם למה שאעשה בפועל קלוש (אבל מתווה רעיוני כתכנית לשינוי מרגיש לי כמו נקודת מוצא טובה יותר מאשר שיטוט אקראי) ו”יוצאת לדרך”.

עד האירוע הראשון בו אני רוצה לקחת חלק יש זמן. מטיילת להנאתי במוזיאון. מבקרת באגף הנוער בתערוכה “תעתועים”. עוברת באולמות האגף לארכיאולוגיה. מנצלת את ההזדמנות לביקור כמעט פרטי בתערוכה “הורדוס: מסעו האחרון של מלך יהודה”. בדרך לאגף האמנות המודרנית, שם מתקיים בפעם השנייה הפרוייקט “ערוץ הילדים” של יונתן ומאשה צור, שמקליטים התרשמויות של ילדים מיצירות נבחרות במוזיאון, אני רואה דרך החלון הכנות לשחזור עבודת הוידאו “מקום” של מיכה אולמן ומבינה שאין מצב שאני מפספסת את המיצג. מקבלת מדבקת כניסה למיצג שמתחיל ב-21:45. ממשיכה ל”ערוץ הילדים”.

בכניסה לאולמות הדאדא הסוריאליזם והפופ ארט אני לוקחת מדריך קולי. אמירות כמו “אני מדמיינת אמן שאוהב להרוס דברים, אחרת למה לו להרוס אופנים ממש טובים?” – בהתייחס ל“גלגל אופנים” של מרסל דושאן (1), או “הצד הברור שזה מפתח מברזל ומגנט. הצד הלא ברור זה למה האמן עשה את העבודה הזו” – בהתייחס לעבודה “חלומו של מפתח הלילה” של מאן ריי (2), הן דוגמא למקור המשיכה שלי ושל הקהל הרב שפקד את האולמות והקשיב לנקודת מבטם של הילדים על אובייקטים בתערוכה.

(4),(3),(2),(1)

למול “ונוס משוחזרת” של מאן ריי (3) נעו התובנות בין התייחסות לשדה האמנות : “אפשר לעשות הכל היום. לקחת רגל לכרוך מסביבה בד ולהגיד שזו אמנות” ועד לסוגיות של קיום: “אני חושבת שהפסל רצה להגיד שהכי חשוב להיות עם ידיים רגליים וראש“. למול “הסביבון” של הנס בלמר (4) היו הרבה דיבורים על “ציצים” אך שני ילדים הצליחו לגרום לי לפרוץ בצחוק מתגלגל. האחד התייחס לדמותו של האמן: “הוא היה מטורף על נשים עירומות אז הוא בטח עשה פסל של ציצי שנראה כמו גביע מזהב” והשנייה נגעה בדמותה של “אישה”: “לא לכל אישה יש שני ציצים. יכול להיות שגם יש לה שלושה כי לא כל אישה גדלה בלי בעיות…“. משועשעת ומחויכת החזרתי את המדריך הקולי.

21:45. בחצר האטריום החל מיצג השחזור של “מקום” - עבודת וידאו שיצר מיכה אולמן בשנת 1975, בה ערימת חול (המסמל את אדמת המקום) מפורקת ונאספת שוב ושוב. את מקומו של אולמן תפס בשחזור טל רמון שבאקט מדוייק ובמקצב מדיטטיבי פרס את החול במעגל, אסף אותו שוב לערימה, פרס אותו שוב וחוזר חלילה. יחד עם קהל הצופים שבהה מהופנט במהלך ישב גם אולמן עצמו, מתבונן על הגרסה העכשווית של יצירתו.

עבודה נוספת שזכתה לשחזור – הפעם בהשתתפות פעילה של הקהל היא עבודתה של אפרת נתן “דגל” – צילום סטילס משנת 1974 ששוחזר בשרשרת של משתתפים שנכנסו לפוזיציה המצולמת ושהו בה פוסעים לא פוסעים, נושאים את הדגל כשפניהם מוסתרות.

22:30 ~ . מגיעה ל”רחבת קראון”. קהל רב של אנשים עם אוזניות על הראש מקשיב לאמנית ואוצרת מורן שוב מקריאה סיפור אהבה במכתבים. שמה עלי סט אוזניות. מקשיבה ל“התכתבות. סיפור. אהבה.”, מתבוננת באימאג’ים אותם מקרינה האמנית תוך כדי הקראה ומסתובבת ברחבה. בקצה המזרחי הולך ונבנה פסל “הנער השני מדרום תל אביב” של איתמר פלוגה בתגובה “לנער מדרום תל אביב” של אוהד מרומי הניצב בתוך המוזיאון.

23:00. הולכת לשמוע את “סיסטם עאלי” – הרכב היפ הופ בארבע שפות – עברית, ערבית, אנגלית ורוסית. המופע מתקיים באגף הארכיאולוגיה באולם ארץ הקודש בו זה לצד זה עומדים בית כנסת, כנסיה ומסגד. האנרגיה המדהימה של המופע הקצבי והרב לשוני, בתוך החלל העמוס סמלים דתיים של שלוש האמונות המונוטאיסטיות, מעורר אצלי מחשבות של תקווה. 20 דקות זה מעט מדי. צריכה לבדוק איפה הם מופיעים.

בדרך חזרה לאגף האמנויות אני לוקחת מדריך קולי ומצטרפת לסיור “אירופאי באלנבי” עם האמנית אורלי מיברג שמאירה את אוסף האמנות של סבה, המוצג באגף לאמנות ותרבות יהודית, באור חדש. הסיפורים והחוויות של מי שקרובה אל האובייקטים, יוצרים חיבור רגשי בין הפריטים לבין המבקרים בתערוכה והופכים את הביקור בה לחוויה משפחתית ואישית.

עולה קומה. את “כשיער פוגש יער” – מפגש בין עבודת הוידאו “עובדי האור” של יהודית סספורטס לעבודת המחול “יער” של מאיה ברינר, שסימנתי כאירוע שאני לא רוצה לפספס – כבר פיספסתי פעמיים. עד להזדמנות האחרונה לראות את המופע אני מטיילת להנאתי בתערוכתה של סספורטס – “שבעה חורפים” – ובהמשך לה בתערוכה “משחק צללים” של הנס-פטר פלדמן. ב-24:00, בחלל הצמוד, מתחיל המופע “חלק ממני נשאר במקום אחר” של שלמה יידוב בתוך תערוכת הצילום “בעיניים זרות: הגירה, צילום והמאה ה-20″. הקהל ממלא את אולם התערוכה בצפיפות ויידוב אומר שלמול שתי ההופעות שהוא כבר קיים באותו ערב, אנחנו זוכים למופע אינטימי.

00:30. יידוב מסיים את הופעתו. הקהל מתפזר. אני מפספסת גם את הסבב האחרון של “כשיער פוגש יער”. בדרך החוצה אני עוברת ברחבת קראון בה מתקיימת מסיבת אוזניות. לוקחת סט ומרקדת את דרכי לכיוון המדרגות הפונות אל הנוף. המוסיקה שואגת בתוך האוזניות. מתבוננת על מעגלי הפעילות בגן האמנות, על נוף העיר הנשקף בהמשך להם ועל המרקדים שעל הרחבה. החיים יפים. עוד שנה ל”נקודת מגע” הבאה.

.

.

עוד מהבלוג של מירב רהט

תצוגה מקדימה

"חובת דיווח" - מאחורי הקלעים של תערוכת הפיסול של אריה בן טוב המוצגת בימים אלה בגלריה תירוש

. גילוי נאות ראשון - אריה בן טוב הוא אבא שלי ;  במהלך כל שנות ילדותי ונערותי אבא שלי היה איש צבא (התארים הנילווים לשמו בכותרת הפוסט הם חלק קטן מההיסטוריה האישית שלו) ומי שעבדו...

תצוגה מקדימה

"הלו הלו אבא"

. באותו בוקר קמתי בלי אוויר. את הנסיעה לבקו"ם העברתי בניסיון לשכנע את הבטן המתהפכת שאין לי שום סיבה לדאגה – ה"ילד" לא הולך לקרבי, הוא מתחיל קורס של לא מעט חודשים בסביבה בטוחה - הכל בסדר. ב-8:00 הורדתי אותו בכניסה לבסיס, נפרדתי...

תצוגה מקדימה

"למה מי מושלם? ..."

. בובות תצוגה בחלונות ראווה הן בדרך כלל בעלות פרופורציות גוף שמוגדרות כמושלמות אך כמעט ובלתי ניתנות למימוש בחיים האמיתיים. גם אופן ההצבה של הבובות בחלונות הראווה היא...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה