מבט על ישראליות בתערוכת הבוגרים של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים

בחורה עם מחשב נייד

.

לפני מספר שבועות צפיתי בתכנית טלוויזיה בה פרופ' עוז אלמוג משוחח עם תלמידי תיכון על זהות ישראלית. בשיחה שהחלה בהבדל בין סטריאוטיפים להכללה מדעית התייחס אלמוג לDNA של המנטאליות הישראלית והציף תכונות מאפיינות ל"זהות ישראלית". פרוייקט הגמר של הילה דאבי, בוגרת המסלול לתקשורת חזותית בסמינר הקיבוצים, העלה בי את זיכרון אותה שיחה וזו המשיכה וליוותה אותי במהלך הביקור בתערוכת הבוגרים של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים.

הפרויקט של דאבי מציג את "משפחת ישראלי" – משפחה ישראלית טיפוסית  לה שייכים בנצי (מושבניק במקור, עורך דין וקומבינאטור שהמוטו שלו הוא יהיה בסדר/סמוך עלי), ניל"י (מזכירה במשרד ממשלתי), צבר (ששירת ביחידה סודית וממשיך להתנהל בדפוסים צבאיים גם באזרחות), תקווה (אמא של בנצי שהעפילה לארץ בילדותה) ונגה (אוהבת מותגים ומכורה לג'אנק פוד). דאבי יצרה שלושה סירטוני אנימציה בהם היא מוציאה את בני המשפחה לשלושה אירועים – חגיגות יום העצמאות, בילוי בים וקניות בסופר – ובהומור רב היא מאיירת לתוך הסיטואציות סטריאוטיפים של תרבות מקומית וזהות ישראלית.

לינק לסירטונים:

יום העצמאות- http://www.youtube.com/watch?v=Jw5seP8JO_M&feature=plcp

ים- http://www.youtube.com/watch?v=D9WDcIBKuGw&feature=context-cha

סופר- http://www.youtube.com/watch?v=gfLv7YLKUOs&feature=relmfu

.

לא רחוק מעבודתה של דאבי ניצב פרוייקט הגמר של מיכל קוטלובסקי – "לבוש ישראלי"  – בו היא מתייחסת לתרבות הלבוש המקומית המתאפיינת לתפיסתה ברישול, אקראיות ו"שיפצור". בשיחתו של אלמוג הוא מדבר על הישראלים כעם שלא אוהב טקסיות, לא עונד עניבות ולא מקפיד על גינוני נימוס. קוטלובסקי שמתקשה להכיל את חוסר ההקפדה והלבוש  המרושל (רצועות חזיה בולטות, גוזיות צבעוניות , דגמ"חים עמוסי כיסים וכמובן, חולצות מסלול צבאיות מהוהות), משתמשת באותם אלמנטים כבסיס לסדרת פריטי לבוש. דרך תיכנון ותפירה מדוייקת של אותם אלמנטים היא יוצרת הצעה לאובייקטים שהופכים את האופנה האקראית לפריטי לבוש מוקפדים.

.

בחדר הסמוך, זו לצד זו, ניצבות עבודותיהן של וואעד אבו עסבה ושל מיכל צ'סני ומעוררות למחשבה על הרבדים המורכבים של "המקום הישראלי" ושל הזהות המקומית. בשיחתו עם התלמידים אלמוג מתייחס למגוון הזהויות שכל אחד מאיתנו מכיל (זהות לאומית, דתית, יישובית, מקצועית, עדתית וכדומה) ולסדר העדיפויות לפיו אנחנו מדרגים אותן בשעה שאנחנו מגדירים את עצמנו. בפרוייקט "כיסופי זהות" משתמשת וואעד אבו עסבה ברקמה פלשתינית מסורתית כדי לרקום את הגדרת הזהות שלה – מוסלמית, ערביה, פלסטינית, ישראלית ומציבה את הזהות הדתית שלה בראש סולם העדיפויות. אובייקט בו היא פורמת את הרקמה המסורתית משמש אנלוגיה להתפוררות ופרימה של הזהות הפלסטינית. באובייקט נוסף היא מטמינה בתוך סבך החוטים מפתח – סמל קולקטיבי לתקווה לשוב אל בית שננטש ואליו לא ניתן לחזור. דרך הצבת האובייקטים על גבי לבוש מסורתי היא מעוררת למחשבה על מורכבות הזהות האישית והלאומית במדינת ישראל.

.

על הקיר הסמוך ניצבת עבודתה של מיכל צ'סני – "חפצים מדברים" – שעוסקת במחיקת הזהות האנושית בתקופת השואה, תקופה בה הצבת הזהות הדתית בראש סולם העדיפויות הובילה לרצח עם. צ'סני מטמינה בתוך שמלות לבנות חפצי זיכרון של בית וחיים מזמן אחר. גם אצלה, לצד שרשרת פנינים, מחברת נסתרת ופריטים נוספים, מוטמן מפתח של בית אליו לא ניתן לשוב. האובייקטים הופכים נוכחים-נעדרים בתוך פריטי הלבוש, פיסות זיכרון הטבועות בנו כחלק מהזהות היהודית הקולקטיבית וסמל לתקופה אפלה בגינה הוקמה מדינת ישראל. הצבת העבודות זו לצד זו מטעינה אותן במטען המורכב של החיים במדינת ישראל ושל הסכסוך הישראלי – פלשתיני.

.

גם פרוייקט הגמר של אניה לאורי – "רסיסי זכרונות מהבית" – פורט על אותם נימים ומתייחס לבית אליו אי אפשר לחזור. לאורי שברחה עם משפחתה לישראל בשנת 1992 משתמשת בפרויקט כדרך לחזור אל מחוזות ילדותה. בעבודת וידאו שבנויה מקטעים שצילמו אנשים שונים ברחבי העולם באמצעות אייפון ומתייחסים לעולם הדימויים שלה, היא עורכת ומספרת את סיפורה האישי ואת סיפורו של בית אליו היא לא תחזור לעולם. סיפורה של לאורי מוסיף נדבך נוסף למארג הישראלי הרב תרבותי.

ניתן לצפות בעבודה בלינק : http://www.youtube.com/watch?v=Eml_mq_6RMc&feature=player_embedded

.

נקודת מבט אחרת ועיסוק בשינויי עולם הערכים בתרבות הישראלית ניתן לראות בפרויקט "קיבוץ" של לירון לזרסון. דרך עיצוב פינת אוכל הבנויה כפאזל מתפרק, היא מצביעה על התפרקות הקיבוץ מערכיו ועל השינויים שחלו בו מתקופה של "יחד" לעידן של הפרטה ואינדיבידואליזם. במתווה הרעיוני שהיא מציגה, לזרסון עושה שימוש בצורות מבני הקיבוץ בו היא גדלה ובהפשטה של גדרות הצמחיה הסובבות את הקיבוץ כסמל ל"יחד המוגן" שנפרץ ובוחנת ביטוי חומרי שיסמל את הפשטות שאפיינה את הקיבוץ.

.

למול הקיבוץ המזוהה עם ישראל וישראליות, הפרוייקט של דניאלה ליס – "X פינת Y " – מתייחס לעיר הגדולה – תל אביב. ליס מסתובבת בעיר, מצלמת, מנסה לתפוס את מהות המקום עבורה דרך תיעוד מקומות וסיטטואציות. על הצילומים היא רושמת בטיפוגרפיה ידנית, באנגלית, מחשבות והירהורים. מפה גדולה שהיא מציירת על הקיר (גם היא בפונט ידני באנגלית) מאפשרת לכאורה התמצאות במרחב בו היא משוטטת. ליס אמנם פועלת בתל אביב אך בעבודתה מתקיים טישטוש של המקום הישראלי. לא מעט מסדרת הגלויות שהיא מציגה יכולות להקרא כמקומות אחרים בעולם ומעוררות למחשבה על זהות אוניברסאלית וגלובליזציה.

.

שלושים ושמונה בוגרים מציגים בתערוכה של המסלול לעיצוב בסמינר הקיבוצים. זה לצד זה מוצגים פרוייקטים בתחומי עיצוב מוצר, תקשורת חזותית, אביזרים ולבוש. בין נושאי הפרוייקטים ניתן למצוא כסא גלגלים חשמלי בעל יכולת טיפוס במדרגות (סרגי מורוזוב), אריחי קיר אורגאניים שנועדו לגידול צמחיה במרחב הביתי (יעל מרום), סדרת צעצועים שנועדו לפיתוח הדימיון (רותם רילסקי), פיחלוץ מוצרי צריכה ש"מתו" (עידו דגן), אפליקציית אייפון לתקופת ההריון (אנה בונינה), קומפוזיציות גרפיות המבוססות על יומן מוסיקאלי אישי (שיר בגר) ועוד.

.

.

תערוכת הבוגרים של החוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים

קמפוס אמנויות צפון, רח' שושנה פרסיץ' 3, תל אביב

התערוכה פתוחה עד 26/07/2012

שעות פתיחה: א'-ה' 12:00-21:00, יום ו' 10:00-14:00

אוצר: דוד פאר

.

צילומי יח"צ: מיכל קוטלובסקי וואעד אבו עסבה ומיכל צ'סני – גלעד בר שלו ; לירון לזרסון – שחר פליישמן

.

.

מירב רהט
יוצרת, אוצרת, חוקרת, כותבת ומרצה אודות עיצוב-אמנות-תרבות ומגמות בעיצוב עכשווי. http://meravrahat.wordpress.com