הבלוג של מירב מלמד

הבלוג של מירב

אוהבת לאפות, מתה על מתוקים וחייבת לכתוב. עקבו אחרי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/merav.melamed.5

עדכונים:

פוסטים: 238

החל מינואר 2013

פורסת ידיי לצדדים ומנסה בכל כוחי לשמור על שיווי משקל. באותם רגעים כל מה שהכרתי נשמט מבין אצבעותיי, הקווים בדמותי הפכו מטושטשים. משהו זז. משהו נסדק. משהו בועט מהבפנים אל החוץ. משהו חדש שבעצם היה שם תמיד, רק חיכה שאבחין בו.

18/01/2014

י
בהתחלה פחדתי כל כך.
י
פחדתי שאני מאבדת את המילים שלי. ש(גם) הן נוטשות אותי. פחדתי לחזור לשתיקות החונקות והמעיקות. לא הבנתי איך יכול להיות שאני כותבת באחוז אחד פחות ממה שצריך להיות. ופתאום הן לבדן לא תמיד מספיקות. ופתאום הגוף מבקש להביע בדרכו שלו. ואני מוצאת את עצמי שוב מתחברת למחוזות ישנים מוכרים ואהובים שזנחתי ברבות השנים. הגוף מבקש להיות נוכח. להתקיים. לבעוט. לנוע. לגעת.
י
משהו זז. משהו נסדק. משהו בועט מהבפנים אל החוץ. משהו חדש שבעצם היה שם תמיד, רק חיכה שאבחין בו. היא מתחילה להתנועע. היא רוצה להצטלם ולרקוד. היא רוצה לנגן ולהופיע. היא רוצה לקום ולצאת למסע, לראות נופים עוצרי נשימה, להריח ולטעום. היא רוצה לגעת ולהפעיל את כל חמשת החושים. לא די לי לכתוב על הילדה שישבה והמתינה מחוץ לדלת, אני צריכה לגעת בעצמי במדרגות המחוספסות הללו.
י
כל כך הרבה שנים של זוגיות יציבה ובטוחה. רק אני והמילים. עוגן ברזל ואיתן, גם בימים סוערים, בלילות הקרים. אני והמילים, צמד בלתי מופרד, נושמת אותן לחיקי והן בתמורה מחבקות ואוהבת אותי בלי סוף. רק אותן ידעתי ודרכן דיברתי. ופתאום הן לא מספיקות. לפחות לא בכדי להמשיך ולמלא במסירות את החלל הבודד.
י
וכמו תמיד, אני מנסה בשקידה לתור אחרי ה”למה”, רוצה להבין מה בדיוק קרה, מה הוביל למה, האם זו השנה שחלפה לה כאן בבלוג? המקום שאפשרתי לעצמי ולמילים שבתוכי להיבנות ולהתקיים? ההסבה המקצועית? החזרה הבייתה? אני לא באמת יודעת. משהו משתנה. משהו זז. המקום של האחרים הולך ומצטמצם ומולו הולך וגדל המקום שלי. וזה מפחיד, וזה אחר. וזה נוגד וסותר את כל מה שידעתי על עצמי. וזה מאיים ובדקות הראשונות מעורר את הרצון להדביק חזרה למקום את כל הסדקים.
י
וזה מערער ומטלטל ומפר את מעט השקט שבין כה וכה היה כל כך קשה להשגה ושימור. פורסת ידיי לצדדים ומנסה בכל כוחי לשמור על שיווי משקל. המילים שלי, המקום היציב, הקבוע והבטוח שלי, מרגישות לי לאחרונה רחוקות. כבר לא מתרגמת כל מחשבה לסטטוס, לא מצליחה לתאר במדויק כל חוויה. הבפנים סוער וגועש. הצבעים לעיתים מעורבבים ולעיתים שחורים ולבנים מתמיד. רגע אחד כאן ורגע אחר כבר שם. נעה בין זמנים, מנתקת קשרים ורוקמת אחרים. אין יציבות, אין וודאות, אין ידוע וצפוי מראש. פעמים רבות המילים קטנות לי מידי.
י
באותם רגעים כל מה שהכרתי נשמט מבין אצבעותיי. האני עולה ומטפס מעלה במדרגות, כבר הרבה פחות מסתובב לאחר. הדאגה קיבלה את הקלף שמשנה כיון בטאקי והיא כעת עבורי ולמעני. קשת הרגשות חדה יותר על כל גווניה. גלימת הסופרוומנית המצילה עוד רגע מוסרת במלואה.  הקווים בדמותי הפכו מטושטשים, מישהו הנגיש לי נוצה כחולה וצעק לי בלחש- “קחי! תכתבי מחדש”!
י
להביע. אני זקוקה להביע. ליצור, לשפוך אור, לספר במבט, לצייר במכחול, לפרוט על מיתר, להשליך את הגוף, לראות, להריח, לסגור ולפתוח. משהו בעוצמות השתנה. ואולי אם אקח מכסה גדול ואסגור מספיק חזק, הכל יעלם כלעומת שבא. אבל ישנה גם אפשרות אחרת, לא לברוח. לא להסתתר. לקבל את קצה קוצו של השינוי ולהמר על הנסיעה הלא בטוחה הזו.  לתת לה הזמנות. לראות מה צופן בחובה. לפצח את הסדקים אחד אחד ולגלות את כל מה שמסתתר שם בפנים, לטוב ולרע.
י
ביד רועדת, מעט מהוססת, אוחזת בנוצה וכותבת. אורזת מעט חפצים לתרמיל בינוני ויוצאת. עולה על שבילים חצי סלולים. נוף מדברי פרוס לנשימה, נוגעת בו, נוגעת באדמה. נוהגת ללא מטרה ידועה. רק לגעת, רק להרגיש, רק לנשום. מוציאה מצלמה, מנציחה את הרגע. שומרת עוד כמה משפטים בפנקס הלבן. שם, בין השורות, אני מונחת עטופה ובטוחה. גיטרה לא מכוונת שמנגנת ומנגנת. ריקוד אחד לא גמור ואלפי טיוטות שיתאגדו ברבות הימים לספר של חיי.
י
ויש לא מעט רגעי שתיקות. רגעים שאפילו המילים לא מצליחות לחדור. וזה בסדר. אני מאפשרת לעצמי להיות. ככה, כמו שזה. בלי להילחם, בלי לצפות. פשוט להיות.
h
ואני שוב מפחדת. כי מה יהיה עלי ללא המילים. ואז אני מבינה. הן לא הלכו לשום מקום. הן רק זזו רבע סנטימטר הצידה בכדי לפנות מקום לרבדים נוספים שהם, כך מסתבר, חלק בלתי נפרד ממני. המילים שלי כאן ותמיד יהיו. אבן היסוד של נשמתי. מתחילה מהן וחוזרת אליהן לנצח. אוהבת אותן הכי בעולם. בהתחלה ממש פחדתי. עכשיו כבר טיפה פחות.

[youtube 4ROdIbklBo8 nolink]

י

עוד מהבלוג של מירב מלמד

Thumbnail

כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

שלוש מאות ניסיונות התקשרות במשך שלושים דקות רצופות נדרשו לי רק בכדי לקבל מענה אנושי במשרדי זאפה, להשאיר שם וטלפון ולקוות לטוב. שלוש שעות נסיעה במגוון כלי תחבורה שונים ומגוונים מהצפון הירוק למרכז הרחוק, המתנה מייגעת...

Thumbnail

עוגת מוס נהדרת בשלושה צבעים

העוגה הבאה הפכה להיות עוגת ימי הולדת אצלנו במשפחה. אין אחד שלא אוהב אותה ומשבח את טעמה הנפלא! בניגוד לעוגות דומות, כאן הבסיס...

Thumbnail

עוגת סולת תפוז וקוקוס - כוס אחת וקערה אחת

ללא ספק, העוגה הכי קלה שהכנתי עד היום. כוס אחת וקערה אחת- אלו הכלים שתצטרכו לשטוף אחריה (טוב אז גם מרית אחת, אבל שאר הכלים שמונחים בכיור שלכם, כבר לא מהסיפור הזה זה בטוח) עוגה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים