הבלוג של מירב מלמד

הבלוג של מירב

אוהבת לאפות, מתה על מתוקים וחייבת לכתוב. עקבו אחרי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/merav.melamed.5

עדכונים:

פוסטים: 238

החל מינואר 2013

בזמן שברשתות החברתיות ובבלוגים מתלהטים הוויכוחים בין אבות חד הוריים לאמהות חד הוריות פגשתי אותה, את הילדה החד הורית

17/07/2013

“גרושתי היקרה (תרתי משמע), תפסיקי לקרוא לעצמך חד הורית, כל עוד אני חי- את לא חד הורית”, כתב סתיו אדם, גרוש עם ארבעה ילדים, במאמר באקס- נט. וואלה צודק.
“אנחנו הגרושות לגמרי חד. חד בימים, חד בלילות, חד בחגים, חד מול הילדים”, ענתה לו נעמה תורן, בסלונה.  וואלה צודקת.

אני לא כאן על תקן שופטת, או מבקרת. לא אני זו שאכריע מי מהם צודק. לא אני זו שאפסוק (גם) במריבה הזו. עד כאן. די לי בוויכוחים, נמאס לי מהצעקות, יוצאת מעמדת “האמצע” האיומה הזו.

את הסליחה אבקש כבר עכשיו, מראש, כדי שנסגור עניינים ואוכל להתפנות לדברים החשובים באמת- לא אכתוב מתוך הבנה או הכלה, לא אנסה לסלוח או לראות גם את האחר, לא אכפת לי מה עובר עליכם, ההורים החד הוריים, פשוט ככה. כאן ועכשיו כותבת מתוך מקום מאד אגוצנטרי וצר, מתוך עולם שלם, גדול מפחיד ומאיים שניבט מעיניים השייכות לגוף נמוך וקטן יותר. זה של הילדה החד הורית.

היא לא בחרה לבוא לעולם. גם לא בחרה בשמה הפרטי. בת הזקונים, שלישית במספר הסידורי (לימים היא תבין עד כמה דפק אותה הסדר הזה). “הבעייתית”, כך כינו אותה. אולי משום שהייתה תינוקת צווחנית שלא הצליחו להרגיע, אולי כי ברבות השנים הפכה סגורה ומסוגרת, ואולי כי דווקא היא, בניגוד לראשונה ולשני במספר הסידורי, לא סולחת ולא שוכחת.

לא שוכחת את הצעקות והמריבות, את  השאלות של החברים (“למה ההורים שלך כל הזמן רבים?”)

לא שוכחת את השקרים וההסתרות, שלה, שלו, שלהם וגם שלה עצמה. (“איפה אמא שלך?”)

את ארוחות הבוקר המיוחדות שהכינה בהשקעה ובקפידה רבה, כי אולי, תצליח בעזרתן, כך חשבה, להדביק את מה שכבר ממזמן נקרע. ניסתה וניסתה, קיוותה והתפללה.

בקיץ הארור ההוא, נחתכו דק דק גם אחרוני הסיכויים. בקיץ הארור ההוא, נפרמו הקשרים. ודווקא אז, כשכל כך הייתה זקוקה, דווקא אז, מספר אחת לא הייתה בארץ, ומספר שתיים גם הוא כבר היה מחוץ לבית. גיל חמש עשרה. חרא של גיל. החברה הכי טובה בדיוק בדיוק אז מצאה את אהוב ליבה והפליגה למרחקים. אי של בדידות. לא שיתפה, לא סיפרה, לאף אחד היא לא גילתה. שחקנית מופלאה, מוכשרת מאין כמותה. קמה בקפידה לעוד בוקר של “הכל ממש בסדר” ועל הדרך עוד בודקת האם בנמצא מישהו במקרה צריך עזרה, צריך אותה.

כמו אבנים בודדות בתוך נהר שוצף, חיפשה אחר ידיים מושטות, אחר צוקים איתנים. רק שיהיה מישהו, שיהיה משהו, שיהיה. שיעטפו, שיחבקו, שישמרו מכל משמר. “כשאהיה גדולה ויהיה לי מספיק כסף, אני אקנה בו חיבוקים”.

והם לא ראו אותה כלל. “עם מי את מעדיפה להישאר?” שאלו ללא כל רגישות והבנה, למרות שבתוך תוכה ידעה את התשובה, זו עדיין הייתה שאלה איומה. בין רגע הפכה לחייל מרכזי על לוח המשחק. פעם מושכים מכאן ופעם משם. ומשחקים, לצערה, אף פעם לא היו הצד החזק שלה. תמימה שכזו. לא יודעת אסטרטגיות ובטח שלא תכסיסים. כל כך לא רצתה לפגוע, ניסתה לטפל בכל הפצעים, לא שלה, את שלה לא ראתה כלל. ניסתה לתקן, להדביק, לאחות. ושוב הצעקות מעל ראשה, ושוב היא באמצע, ושוב צריכה להכריע, והיא שוב דואגת, כל כך דואגת! רק שלא יקרה לאף אחד מהם משהו רע חלילה.

מיס פרפקט. הכל בסדר, באמת. ואולי זו בדיוק הייתה הבעיה. אולי אם הייתה מספיק חזקה, לא בכדי לשרוד, אלא בכדי לבעוט, לשאוג, ולצרוח, מישהו היה שומע, אולי אם הייתה מספיק חזקה בכדי ליפול, מישהו היה רואה, מישהו היה מטפל ודואג. לעיתים מצאה כמה אנשים טובים באמצע הדרך, שללא ידיעתם, טיפלו ואהבו אותה. שקיבלו, אספו, העניקו ואפשרו לה מקום שייכות, הם הראו לה שאפשר גם אחרת, שיש גם אחרת, הם נתנו לה מקום חם בשולחן והכינו כוס תה. והיא אספה מתוכם את כל מה שידיה הקטנות יכלו להכיל, ניסתה לנצור את הרגעים הקסומים הללו לאותן שעות בהן הקסם פג, נצמדה בחוזקה וניסתה לשמר אותם לנצח. אבל הנצח נגמר מהר.

בניגוד אליכם, הורים חד הוריים, שבחרתם להתחתן, בחרתם להתגרש, לה לא הייתה זכות בחירה.

והיום היא לבדה, אולי יותר מתמיד. היום אני לא מסוגלת לסמוך על אנשים. לא בוטחת, לא מאמינה. לא יכולה ליצור מערכת יחסים זוגית. יודעת אני היטב כי זכיתי בכבוד במדליית הזהב של השורדים. קמה ונופלת, לא משנה מה. הכל עובר דרכי, לידי. אין בא ואין הולך. את המפתחות לשער הברזל כבר שכחתי בעצמי איפה החבאתי. היום אני עייפה יותר, מותשת ממלחמות אין סופיות (של אחרים ושלי עם עצמי). לרגעים עוצרת, לרגעים יושבת ולרגעים ממשיכה. לפעמים בורחת, לפעמים חוזרת, לפעמים מוכרחה.

היום אני יושבת מול אמהות חד הוריות משכבות מצוקה ומסייעת להן לחזור ולהשתלב בעולם העבודה. מביטה להן ישר ועמוק לתוך העיניים, שומעת על הדיונים בבתי המשפט, על סכומי המזונות , על הילד שלא מדבר איתו, על הילדה שהוציאו מחזקתה.

היום אני מנסה לסלוח, הלוואי ויכולתי גם לשכוח. מנסה לדבר את שתיקות העבר, לחבר מחדש את מה שעוד נותר. היום אני מבינה שיש כאן מישהי אחת חשובה ובה אני צריכה לטפל, לה אני צריכה לדאוג, מנסה בכל יום מחדש ולא בטוחה עד כמה אני בכלל בדרך הנכונה.

בא לי כבר לגלות את סוף הסיפור, לפחות רק לדעת אם עברתי את החלקים הרעים, אם הטוב הגדול והנפלא עומד להיכנס ממש עוד כמה רגעים. ואולי מי יודע, יום יבוא ואוכל לכתוב המשכו של הסיפור בעצמי. אכתוב בגדול את האות ב’ כי ככה מתחיל בית. אכתוב גם המון חיבוקים (כאלו שלא עולים כסף או גובים תשלום יקר אחר). יהיה בסיפור גם רעש של צחוק מתגלגל, כזה שכואבת הבטן אחריו. יהיה חוט של זהב שרוקם מקטעים פרומים, תהיה נסיכה קסומה עם שמלה מסתובבת, יפה ונהדרת. אולי היא תצליח למצוא בליבה מקום גם לנסיך. הנה זה קורה, עוד מעט, מקסימום עד מחר.

רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק

הלילות ארוכים
בלי לדעת למה
בורחת ואין רודף

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של מירב מלמד

תצוגה מקדימה

כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

שלוש מאות ניסיונות התקשרות במשך שלושים דקות רצופות נדרשו לי רק בכדי לקבל מענה אנושי במשרדי זאפה, להשאיר שם וטלפון ולקוות לטוב. שלוש שעות נסיעה במגוון כלי תחבורה שונים ומגוונים מהצפון הירוק למרכז הרחוק, המתנה מייגעת...

תצוגה מקדימה

עוגת מוס נהדרת בשלושה צבעים

העוגה הבאה הפכה להיות עוגת ימי הולדת אצלנו במשפחה. אין אחד שלא אוהב אותה ומשבח את טעמה הנפלא! בניגוד לעוגות דומות, כאן הבסיס...

תצוגה מקדימה

עוגת סולת תפוז וקוקוס - כוס אחת וקערה אחת

ללא ספק, העוגה הכי קלה שהכנתי עד היום. כוס אחת וקערה אחת- אלו הכלים שתצטרכו לשטוף אחריה (טוב אז גם מרית אחת, אבל שאר הכלים שמונחים בכיור שלכם, כבר לא מהסיפור הזה זה בטוח) עוגה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה