הבלוג של מירב מלמד

הבלוג של מירב

אוהבת לאפות, מתה על מתוקים וחייבת לכתוב. עקבו אחרי גם בפייסבוק- https://www.facebook.com/merav.melamed.5

עדכונים:

פוסטים: 238

החל מינואר 2013

זה לא קרה בבת אחת, נדמה לי שאף פעם זה לא קורה ככה. בהתחלה רק תפילין בבוקר, מוקדם, כמעט ולא שמנו לב, לאט לאט התחלפו לך גם הבגדים, נעלמה מהם הצבעוניות שכל כך אפיינה אותך.

10/07/2013

את התמונה הזו אתה ציירת

ילד סנדוויץ’. בן בין שתי בנות. אח בין שתי אחיות.

אמא מספרת תמיד שהיית כל כך קטן ורזה, שהיה צריך לסובב את החיתול כמה פעמים כדי שלא יפול ממך.

יפה נפש, עדין שכזה. אף פעם לא שמעתי אותך צועק או מקלל.

גדלת להיות גבר אצילי וחתיך. בכל פעם שחברות שלי היו מגיעות אלינו הבייתה, הן היו מחכות שתפתח להן את הדלת בכניסה, רק ככה להציץ בך עוד איזה מבט חטוף. “איזה אח חתיך יש לך” הן היו מתפעלות.

עומד למול המראה, מטפח את ה”לוק” עם עוד קצת ג’ל על הקוצים, את הג’ינסים של ליוויס מקפיד לקפל בסימטריות מופלאה

צייר מוכשר להפליא שכמוך, כל כך הרבה כשרון בתוך פרסונה צנועה אחת.

י

זה לא קרה בבת אחת, נדמה לי שאף פעם זה לא קורה ככה

אולי זה קרה בעקבות משבר, נדמה לי שתמיד זה קורה ככה

בהתחלה רק תפילין בבוקר, מוקדם, כמעט ולא שמנו לב.

לאט לאט התחלפו לך גם הבגדים, נעלמה מהם הצבעוניות שכל כך אפיינה אותך.

והנה גם זקן וכיפה, וכן גם ציציות.

אני הייתי בין אילו שהיו בטוחים שזה רק “עוד שלב”, ושזה תכף עובר לך, שאין סיכוי שאתה, דווקא אתה מכולם, שאבא היה צריך לשכנע אותך להישאר לשמוע קידוש ביום שישי, דווקא אתה חזרת?

י

וככל שאתה חזרת גם אני חזרתי, רק בכיון ההפוך. שנינו גדלנו על ברכיו של בית מסורתי, נרות שבת, קידוש שישי, פלטה וגז מכוסה, כיפור כהלכתו. רק שאתה לקחת כמה צעדים גדולים קדימה, יותר מידי גדולים עבורי כנראה.

זה לא שהיינו מדברים כל כך הרבה לפני, הרי שנינו לא מ”משפחת המדברים”, אבל היום הדת גזלה מאיתנו גם את מעט הדיבורים שהיו.

היום אתה מגיע לבית ההורים, פעם בשבוע, ביקור קצר, עשרים דקות, מקסימום עשר. תמיד ממהר, תמיד עסוק, תמיד רגע לפני שהשבת נכנסת.

פעם מביא עוד ספר תורה לאמא, פעם עוד סידור לאבא, אותי כבר הפסקת לשאול אם אני מעוניינת לתרום.

נעלמו להם כל המילים, כל נושאי השיחה, כל המשפטים הארוכים. נכנסה רשמיות שכזו, מנומסת, מוקפדת, ואיתה השאלות הקצרות הקבועות האלו של “מה נשמע”? ו”מה שלומך”? ו”איך בעבודה”? “מה שלום הבנות”? ארבע או מקסימום חמש שאלות, בסופן איחולי שבת שלום. זה הנוסח, זה הקבוע. ממש כמו תפילה מתוך הסידור הזה שלך.

פתאום נכנסה הדת וצבעה את כל השיחות שלך. לא משנה מאיזה כיון, תמיד היא נכנסת, אפילו שלא ביקשתי. לא זוכרת מתי הצלחנו לשוחח ככה סתם, ככה פשוט אתה יודע, בלי מצוות, בלי פתגמי חכמים, בלי הלכות.

ללא ניסיונות שלך להסביר את הדברים ברומו של עולם. לפעמים קורים דברים רעים לאנשים טובים. כן, ככה סתם. מותר לכעוס ומותר לשאול שאלות. את המעשים הטובים שלי אני מעדיפה לעשות מחוץ לקופת הצדקה והוראות הקבע. באמת שאיני זקוקה לעוד סיפורי ניסים על פלוני ואלמונית שתרמו ויום למחרת דפק המזל על דלת ביתם.

כל ניסיון שלך לקרב אותי לדת, רק מרחיקה אותי ממנה. גם אני, כמוך, גדלתי על ברכיו של בית מסורתי. גם אני, כמוך, מאמינה בכל ליבי ומאודי. אבל בשונה ממך, האמונה שלי פנימית, ביני לבין בורא עולם. לא מרגישה שזקוקה לטקסים או הוכחות. מאד מכבדת את השבת, מדליקה בכל שישי את הנרות, ומחממת את סירי הבישול על הפלטה.

כן, גם צמה בכיפור, אבל מודה שבשנים האחרונות הפך היום הזה לקשה יותר ויותר מבחינתי. ולא בשל הקושי הפיזי של הצום, אלא בשל הקושי הנפשי.

ולעיתים אני כועסת, ובהחלט מותר לי. כועסת כשמישהו חוצה את הגבול ועובר את הקו האדום. כשמישהו “מהם” פוגע, רק בגלל חוסר יכולת לכבד את דרכו של האחר. כשמישהו “מהם” יורק על אישה, מפגין אלימות מילולית ופיזית באוטובוס, מזלזל ביום הזיכרון שמבחינתי האישית קדוש ומקודש יותר מכל עשרות הצומות בלוח השנה.

איש איש באמונתו יחיה. כמה פשוט ועם זאת מסתבר, כמעט בלתי אפשרי ליישום. ישנם כל כך הרבה דברים יפים ומקסימים בדת בעייני, שמאד קשה לי לראות דרך מסננת הכפייה.

מאז ומתמיד היו היחסים שלי עם בורא עולם מורכבים וטעונים. אמונה שמתערבבת בכעס שמתערבב בתפילות שמתערבבות בתהיות. מערבולת של רגשות מעורבים שמסתובבת לי בתוך הבטן. ניסיון להבין על שום מה וכיצד. היו לא מעט רגעים קשים שכעסתי עליו (והוא יודע היטב מדוע), רציתי לנתק עימו כל קשר, ובכל זאת לא מסוגלת,  משהו בתוכי מחובר אליו ואל האמונה.

ואני תוהה האם במקריות נכתב הכתוב הזה דווקא כמה ימים לפני תשעה באב, כשישנם אי אלו איסורים שאני מוצאת את עצמי מקפידה עליהם כמעט באותה נשימה שהם מכעיסים אותי. אין ספק, לא קל לי בשנים האחרונות עם היושב במרומים. ובכל זאת, מוצאת את עצמי מדברת איתו ואליו לא מעט.

ואולי אני כועסת יותר בשנים האחרונות, כי אני מרגישה שהדת הזו, שאתה כל כך מחובר אליה, ניתקה אותך ממני.

ואולי גם לי יש חלק גדול בניתוק הזה, אולי אני צריכה להתאמץ יותר, לכעוס הרבה פחות. לקבל, להבין ולהשלים. להיות מאושרת שמצאת את דרכך וכי אתה מאושר בה (אתה מאושר בה?)

צריכה לשמוח שלמרות ההקפדה, אתה עדיין טועם ואוהב את העוגות שלי

לבקש גם סליחה, אם פגעתי, אם היה נראה כי במכוון התרחקתי. באמת שלא, פשוט לא תמיד יודעת כיצד להתקרב.

י

לא הצלחתי לומר לך אף פעם תודה

תודה על אוהל משמיכות קשורות, על עיסת עיתונים שצבענו יחד בגועש

על מסאז’ שתמיד העביר לי את כאבי הבטן

תודה על חמש מאות השקלים כשירדתי לאילת, אפילו שכלל לא ביקשתי

תודה שעזרת לי לקנות את הרכב ההוא, הראשון (ובינתיים היחיד) שלי

תודה שהיית הנהג המלווה, הכי סבלני וקשוב בעולם

תודה שקמת ועמדת לצידי כשהם שאלו, ללא כל רגישות והבנה, עם מי אני מעדיפה להישאר

אפילו פעם אחת לא הצלחתי לומר לך עד כמה אני מתגעגעת אלייך ואוהבת אותך, אח יקר שלי

embedded by Embedded Video

עוד מהבלוג של מירב מלמד

תצוגה מקדימה

כי הביקוש לאהבה לא מסתיים אף פעם

שלוש מאות ניסיונות התקשרות במשך שלושים דקות רצופות נדרשו לי רק בכדי לקבל מענה אנושי במשרדי זאפה, להשאיר שם וטלפון ולקוות לטוב. שלוש שעות נסיעה במגוון כלי תחבורה שונים ומגוונים מהצפון הירוק למרכז הרחוק, המתנה מייגעת...

תצוגה מקדימה

עוגת מוס נהדרת בשלושה צבעים

העוגה הבאה הפכה להיות עוגת ימי הולדת אצלנו במשפחה. אין אחד שלא אוהב אותה ומשבח את טעמה הנפלא! בניגוד לעוגות דומות, כאן הבסיס...

תצוגה מקדימה

עוגת סולת תפוז וקוקוס - כוס אחת וקערה אחת

ללא ספק, העוגה הכי קלה שהכנתי עד היום. כוס אחת וקערה אחת- אלו הכלים שתצטרכו לשטוף אחריה (טוב אז גם מרית אחת, אבל שאר הכלים שמונחים בכיור שלכם, כבר לא מהסיפור הזה זה בטוח) עוגה...

תגובות

טופ 20 - בלוגים

מתחברים לסלונה

הכתבות הנקראות ביותר

אסור לפספס

בחזרה למעלה